אטום ~ פרק 2

מסתבר שאהבתם את הסיפור יאפ?
אז הנה ההמשך שכולנו חיכינו לו…

"עצרו במקום." אמר החייל וניגש אלינו
וברגע זה כבר לא הייתי אם לבכות או לברוח, ההפך מלצחוק או לבכות. הלוואי שלצחוק.
הסתכלתי על אנדי בתקווה שהוא לא התחיל לדמוע.
"כדאי לכם ללכת מכאן, אנחנו מגדרים את הרובע היהודי. תחזרו לרובע הגרמני
ילדים שובבים שכמותכם!" אמר החייל וצחק
אז מה זה אומר, הוא חושב שאנחנו גרמנים?
רק רגע, מגדרים את הרובע היהודי? לא רק שהמשפחה שלי שם ואין לדעת מה
יקרה איתם ועם כל שאר הרובע, גם אין לנו לאן לחזור… צריך לחשוב. לחשוב, לחשוב… לחשוב!
"כמובן, אני ואחי רק שיחקנו בכדור והוא התגלגל לרובע, אפשר לקחת אותו בבקשה?"
שאלתי בנימוס כדי להראות שאני באמת ילד גרמני.
עד כמה שזה נשמע מוזר, בדרך כלל הגרמנים מנומסים – חוץ מהמלחמה.
"בדרך כלל הייתי אומר לא, אבל בגלל שעוד לא סיימנו לגדר ואין יהודים שמסתובבים בחוץ,
אז בסדר. אבל מהר." ענה החייל ונתן לנו את המעבר.
למזלי הצלחנו להגיע לרובע, אבל עדיין יש לנו בעיה די רצינית.
אם ניכנס עמוק לתוך הרובע החייל יחשוד, (עד כמה כדור יכול להתגלגל?!)
והוא גם מצפה שנצא עם כדור, למה הייתי חייב ללכת לפארק?! עד כמה אני יכול להסתבך?
"מצאתם את הכדור?" החייל צעק בעוד אנחנו בדרך לעומק הרובע.
"לא, כנראה שהוא התגלגל לכיוון אחר. מצטערים!" אמרתי ויצאנו
"יכול להיות שיהודי גנב אותו. אבל זה בסדר, נעשה לכל היהודים "ביקור בית",
ובקרוב שום דבר לא עומד להיכנס לרובע או לצאת ממנו…" אמר החייל
והצביע על הגדר שכביכול חשמלית.
"תודה…" אמרתי וברחתי עם אנדי
"ארמיס, מה אפשר לעשות? כל מה שיש לי זה חמישה יורו!" אנדי התחיל לבכות
"זה בסדר ארמיס, יש לי 30 יורו שנמצאים בתיק שלי וזה מספיק כדי לישון באכסניית –
לימברוק. זה קילומטר אחד מפה בערך, קדימה, החושך מתחיל לרדת!" אמרתי
וחשבתי, חשבתי על הדברים שהחייל הגרמני ההוא אמר.
מה זאת אומרת שום דבר לא נכנס או יוצא? ומה זאת אומרת שהיהודים לא יפריעו יותר?
וכרגע אלו בעיות לא ממש גדולות,
יחסית לזה שיש לנו כסף ללילה אחד באכסניה זולה ומאובקת!
כל המחשבות הללו הדהדו בראשי, אבל ידעתי רק דבר אחד.
מעכשיו – זאת הישרדות.

"הנה הגענו." אמרתי ונכנסתי
"שלום, אנחנו רוצים חדר לשניים ללילה אחד בבקשה." אמרתי לפקידת הקבלה
"אתם לא קטנים מידי?" היא שאלה בחשדנות
"נכון, אבל.. ההורים שלנו רבים וכרגע כדאי לישון מחוץ לבית,
לא הייתי יכול לחשוב על מקום טוב יותר מאשר האכסנייה הזאת!" עניתי, בשקר, אבל עניתי.
לפעמים כדי למנוע דברים צריך לשקר, כמו שקרה בחשמלית לפני כמה שעות.
"35 יורו יספיקו?" שאל אנדי
"יש לכם מזל, ההחל מהערב הזה יש לכם הנחה, במקום 50 יורו לשניים,
35 יורו בלבד!" היא אמרה
"תודה רבה, לכבוד מה?" שאלתי
"לכבוד הכרזת גרמניה על הפתרון הסופי שאמור להתקיים מחר בבוקר!"
"האם אפשר לשאול, מה הוא הפתרון הסופי?
אנחנו קצת מנותקים בגלל הריבים במשפחה.."
"כמובן, הפתרון להשמדת היהודים. ובכל מקרה,
הנה המפתח שלכם, לילה נעים!" היא ענתה בקול נחמד, אבל מבפנים היא עוד אנטישמית.
הפתרון הסופי?! אז לזה התכוון החייל? מה זה אומר בכלל? מה יקרה בפתרון הסופי?!
"ארמיס… אני עייף…" אמר אנדי
"תיכנס למיטה אנדי, גם אני אכנס. מחר זה יום חדש."
כן, בהחלט מחר זהו יום חדש – אבל לא במובן הטוב של המילה.

"ניצחון לנו! לכו יהודים, לכו מכאן…!" כך נשמע מחלונות האכסנייה מהקומה השלישית.
"מה זה?!" התעוררתי בבהלה כשאנדי הסתכל דרך החלון
התקרבתי אליו והצטרפתי לתצפית.
מהחלון נראו חיילים ואנשים המריעים להם. מה… מה זה…
"אתה מבין את זה?" שאל אותי אנדי
"רק רגע, מי זה שם? מי האנשים שהולכים שם? זה דויד! הם כולם מהרובע היהודי!
הם השתחררו?" שאלתי
בעוד המשכתי להסתכל ולהבין משהו אחר, משהו שונה מאוד – משהו לא נכון.
"הם נוסעים… במשאיות של הצבא הגרמני. זאת אימא!" כמעט שצעקתי בחוזקה,
אבל לא רציתי למשוך תשומת לב.
"מה הם עושים איתם?!"