כי בסופו של דבר כולנו ניפגש.. איך הכל התחיל

אוקיי אז היי קוראים לי לורן פירס, אני לומדת בעיירה קטנה בארצות הברית בשם רוסוורד. אני גרה עם אבי ואימי החורגת. אז לכל אחד יש סיפור לא? בואו אני יספר לכם על שלי. דבר ראשון לא כל חיי גרתי ברוסוורד, אלא שהייתי בת 10 עברנו לפה לפני זה גרנו בכלל בישראל אך להוריי היה קשה מידי כל דבר הזכיר להם אותו.. את שואלים מי זה אותו? את שון… שון היה אחי הגדול הוא היה גדול ממני בחמש שנים. והיא לי עוד אחד שהיה גדול ממני ב-4 שנים.
אני זוכרת את זה טוב. אני זוכרת שלמרות שהייתי ילדה קטנה והיה לי קשה להבין ולעכל את מה שאמרו לי, הבנתי, ודיברתי בבגרות מול השוטרים. אבל אז ועד היום אני חושבת.. איך בתור ילדה קטנה שלא מבינה כלום מהחיים שלה שרגילה שהחיים מושלמים. איך דבר קטן ריסק את כולם אני זוכרת מילה במילה מה הוא אמר 'את קרובה של שון פירס?' שאל והנהנתי לכן. למרות שלא הבנתי מה יש מי זה? ולמה הוא מכיר את אח שלי? "את אחותו הקטנה אני מבין.' אמר והתכופף כדי שיוכל להסתכל לי בעיניים 'אני מצטער.. אחיך מת בתאונת דרכים' אני זוכרת איך הדמעות עמדו לי בעיניים ולא יכולתי להוציא ממילה הייתי משותקת אמרתי 'אי..פה איפה הג…ופה ש..לו?' שאלתי מגמגמת בקושי מסוגלת להחזיק עוד את הדמעות 'בבית החולים איכילוב איפה ההורים שלך?' שאל אותי 'לא פה' עניתי בקול חלש שצריך להתאמץ כדי לשמוע אותו 'מצטער קטנטונת' אמר לי השוטר עם מבט עצוב ומרחם ויצא מהבית.
אני בחיים לא אשכח את זה. אני בחיים לא אשכח איך החיים שלי התהפכו. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה שהרגע בישרו לה שאח שלה. הבנאדם שהיה הכי קרוב עליה בעולם. הבנאדם היחידי שהיא סמכה עליו כמו שהיא לא סמכה על אף אחד, כבר לא נמצא יותר. והייתי רק ילדה קטנה! ילדה קטנה שאמורה לבשר להורים שלה. שאח שלה שהוא הבן שלהם מת.
אני זוכרת את השיחה עם ההורים שלי אני זוכרת את הצרחות והבכי של אימי ואת קול גופה מתנגש ברצפה כאשר היא מתמוטטת חסרת אונים. אני זוכרת את אבי לוקח את הטלפון בבהלה ושואל 'מה קרה?? מה קרה??' ואני זוכרת שאמרתי לו את אותם מילים שאמרתי לאמא 'שון מת.. הוא מת' ואז לא יכולתי יותר ניתקתי את הטלפון והתפרצתי בבכי אני זאתי שהייתי צריכה לבשר להוריי על המוות של אחי לא להפך ואז הבנתי.. איך אני מספרת את זה לדין? עם כמה שאני ושון היינו קרובים,דין והוא היו כמו תאומים ואז הסתובבתי אני זוכרת את אחי עומד עם עיניים אדומות מאחריי הוא שמע את השיחה. ידעתי זאת ורציתי למות באותו רגע הוא יצא מהדלת בריצה ומאז.. מאז לא ראיתי אותו יותר ל ע ו ל ם.
עד היום אף אחד לא שמע ממנו היום אני בת 15. אז כן עברו 5 שנים מהמוות של אחי. כל שנה שעוברת זה קשה יותר. זה קשה יותר בלעדיו שבוע הבא הוא השבוע הכי מאושר אבל הכי עצוב בחיים שלי. ישלי יומהולדת אבל זה גם האזכרה של אחי. אז כן ביום שבאו והודיעו לי על מות אחי היה לי יומהולדת עשר שאף פעם לא באמת חגגו לי.. אבל אני לא באה בטענות. אני יודעת כמה זה היה קשה להורים שלי הם בעצם.. איבדו שני בנים ביום הזה. וגם אני איבדתי את הילדות שלי. כי .. אבא שלי ב -4 שנים האחרונות לא היה כל היום בבית הוא חזר כדי לישון. גם אחרי שעברנו.. כי שזה קרה היינו בחופשה של חודש. ותיכננו להישאר. אז החדרים שלהם סגורים ונעולים רק לי יש את המפתח. אמא שלי כל זמן קצר הייתה מתמוטטת היא הייתה שוברת את כל הבית. היא הייתה צועקת עליי ולפעמים מרביצה לי.. אבל אני ספגתי את זה. כי אני זאתי שהייתה צריכה לדאוג לה לטפל בה. אבל הכל השתנה כי כעבור 4 שנים היא התאבדה. רק אז אבי הבין הכל הוא התחתן. והתחיל להיות יותר בבית.
אז זהו זה הסיפור שלי..