אטום ~ פרק 1

היי, לפני רציתי להזהיר שהסיפור הוא על מלחמת העולם השנייה,
אז למי שיהיה קשה לקרוא – כדאי להימנע.
בסך הכל למי שיקרא, אני מקווה שהסיפור ימשוך אותכם ויעניין.

"אל תעזוב את היד שלי סוף, בסדר?"
"בסדר, אני אסתדר!"
"אני פשוט דואג לך. זה הכל.." אמרתי בקול שקט לאנדי.
סבא שלי היגר מאנגליה להולנד לפני 25 שנים בערך, ומאז פה אנחנו חיים – בהולנד.
אנדי הוא אחי הקטן, הוא בן 7 אבל הוא לא אוהב שקוראים לו קטן.
שנינו דומים מאוד, יש לנו פרצופים דומים ושנינו גבוהים, צבע שיער שטני
ואותו מראה באופן כללי, בסך הכל לי יש עיניים ירוקות ובזה אני מתגאה!
ולסיום, לי קוראים אֵרמיס.
"2 כרטיסים לחשמלית בבקשה, לי ולאחי." אמרתי לאישה הנחמדה.
"לא אוכל להביא לכם כרטיסים, עכשיו לכו מכאן, זה לא מקום לאנשים כמוכם."
ולפתע האישה הנחמדה הפכה לאישה מאוד לא נחמדה.
"אנשים כמונו? אנחנו אנשים בדיוק כמוכם, ההבדל היחדי הוא… הוא.."
כמובן, אסור לדבר ככה לגזע הטהור.
"לכו מפה יהודים!" צעקה האישה בעוד שאר האנשים בתור דוחפים אותנו.
"בוא אנדי, כדאי לחזור הביתה. כנראה שלא נגיע לפארק השעשועים היום – או מחר, או בעוד חודש…" אמרתי בעודי מנסה לברוח מקהל האנשים הגדול
"אז מתי נוכל לחזור?"
"זה לא הזמן לשאלות מיותרות, יש עוף בבית. מוטב שנחזור,
נהייה מאוחר ואסור להיות בחוץ אחרי השעה 6."

בדרך הביתה ראיתי את קרלוס בגלידרייה הכי טעימה בעיר!
"היי הנה קרלוס, אולי נצטרף אליו ונאכל גלידה?" שאלתי את אנדי
"האמת שאני רוצה משהו מתוק…" ענה
"היי קרלוס! אפשר להצטרף?" שאלתי אותו ואת החבורה שישבה בתוך הגלידרייה.
"אנחנו מצטערים, לא היום. לא כדאי שתיכנסו כבר הבייתה?" אמר בקול מתנשא
"כן, לא כדאי שתיכנסו כבר הבייתה?!" איינר חזר אחריו
"בסדר…"
"אז לא נאכל גלידה?"
"היא נסגרת עכשיו, כדאי שנלך.
הצצתי בשעון שלי – '5:53' "אוי לא! לא נספיק לחזור הבייתה לפני 6!"
"מה זאת אומרת ארמיס?!" אנדי עזב את ידי.
למרות שהוא די קטן, הוא חכם. הוא מבין את מהלך המלחמה ומה בדיוק קורה,
דבר שהקשה עליי ועל משפחתי.
"הדרך היחידה היא להוריד את הטלאי ולעלות על החשמלית."
למרות שכבר עברנו אותה, מה שלא מאכזב זה שכמעט בכל מקום יש חשמליות,
ויש לפחות 3 מול הגלידרייה העיקרית של אמסטרדם.
"בוא אנדי…" התחבאנו מאחורי פח אשפה והורדתי את הטלאי.
"אתה בטוח שזה חוקי?" הוא שאל
"ברור, הטלאי הוא רק קישוט." הלוואי – כך חשבתי.
הלכנו לעבר דוכן הכרטיסים לחשמלית הנוסעת למקום שקרוב לרובע היהודי.
"2 כרטיסים בבקשה!" אמרתי והנחתי את הכסף
"הנה ילדים, תהנו בנסיעה!" אמר מוכר הכרטיסים שהתייצב בדוכן.
איך שטלאי קטן משנה הכל.
נכנסו לחשמלית וראיתי ילד עם תיק, שמבצבץ ממנו טלאי צהוב.
כמובן. כמו שאני עשיתי, רק שאני הקפדתי להסתיר אותם בצורה טובה.
"תגידו ילדים, לא ראיתי אותכם כבר עם טלאי?" אמר איש אחד שהייה בתוך החשמלית.
"אנחנו? מה פתאום! לעולם לא נסתובב עם טלאי, משום שאנחנו לא צריכים אותו."
עניתי בלי פחד, למרות שכבר התחלתי להזיע.
"אתה בטוח? כי אני זוכרת בדיוק את הפרצוף שלך ואת אח שלך כשהייתם ליד דוכן חשמלית
מספר 24A מנסים לקנות כרטיסים!" האדון התקרב אליי במבט מפחיד.
מה יכולתי להגיד? הוא אומר בדיוק את מה שקרה ואין לי שום דרך לנס..
"רק רגע! הילד הזה החביא את הטלאי שלו בתוך התיק!" הצבעתי על אותו הילד
כשכל קהל האנשים היה המום.
"מה.. זה.. זה…" הילד הסתכל עליי במבט עם רחמים.
"עשיתי מעשה טיפשי כל כך! הייתי צריך להתוודות וזהו… " אמרתי בלחש לאנדי
אך בזמן שחשבתי על כך, אותו הילד התמים חטף מכות קשות.
"תתבייש יהודי! אתה לא צריך להיות פה! שקרן מנוול!" הם צעקו בלי רגשות אשם.
הנהג הבין במה מדובר ולכן בזמן הנסיעה הוא פתח דלת שהייתה קרובה לילד,
ואיך שלא שהכוונה מרה.
גברת צעירה אחת דחפה אותו אל מחוץ לחשמלית, בכביש המסוכן – ברובע הגרמני!
דמעות כמעט עלו בעיניי, אבל ידעתי שאם אבכה אני גם אחשף.
"תודה רבה ילד, אתה תגדל להיות אדם טוב וחזק!" אמרו האנשים
"ארמיס, אבל גם אנחנו…" השתקתי את אנדי במהרה.
"כן ארמיס, גם אנחנו שייכים לשאר האנשים בחשמלית." והלב שלי החל לדפוק.
החשמלית עצרה וירדנו מיד בדרך לרובע היהודי.
לאחר כמה דקות של הליכה וכמעט לפני השעה 6, כמה חיילים עצרו אותנו.
"עיצרו במקום ילדים!"