אולי חשבתי

ישבתי לבד בדירת החדר שלי,בחמישי בערב, בוהה באוויר, אולי חושבת על הדברים שעברו עליי השבוע,
אולי על שבוע שעבר.
אולי על הבחור שהייתי איתו לפניי שבועיים, אותו אחד שגם הייתי איתו לפניי שלושה וארבעה שבועות, וגם אותו אחד שאני יודעת שלא רוצה יותר ממערכת יחסים גופנית.
אולי חשבתי על איך הגעתי למצב הזה, של לגור לבד בגיל 19, כשכל החברים שלי עדיין ילדים,
כשכולנו בצבא, חיים מסופ"ש לסופ"ש ולא מבינים בכלל איזה שק חבטות מחכה לנו כשנגיע אל האזרחות שאנחנו מצפים לה בכיליון עיניים.
אולי חשבתי על כמה זמן עוד נשאר לי עד השחרור, אבל מצד שני גם חשבתי כמה אני אוהבת את המערכת הצבאית הזו, שאני מתה לצאת ממנה.
אולי חשבתי על השינוי שעברתי בשנה וחצי האחרונות, על העתיד, על אהבה, על לימודים.
ופשוט ישבתי לבד,
כבר הייתי עייפה.
השבוע שעבר היה שבוע ארוך, והדבר היחידי שרציתי לעשות היה לישון,
אפילו בלי להתקלח, בלי לצחצח שיניים, פשוט להירדם.
להגיע לעולם אחר, עולם החלומות.. עולם שאין בו דאגות או חששות, והדבר היחידי שצריך לדאוג ממנו, הוא להתעורר ולחזור לחיים האמיתיים, שלמרות החיוך שיש על פניי בכל שעה ביום, הם ממש לא דובדבנים.
ולא, אני לא בודדה, ואני לא שוקעת ברחמים עצמיים על הדברים שעברתי ב19 וחצי שנים שאני חייה בהם.
בסך הכל, אני נהנית מזה,
מלגור לבד, מסטוצים, מלחיות מסופ"ש לסופ"ש..
אבל ברגעים האלה, כשאני יושבת לבד אני תוהה, אני חושבת, אני בוהה, וכל שיר שאני שומעת איכשהו מתקשר למחשבות שעוברות בראשי, ואני לא מצליחה להשתחרר מהן.. פשוט לא יכולה.