עיר עתידית | עונה 3 – פרק 10

בעודי בוהה באוויר, כשמסביבי עשרות ילדים מבוהלים, כדור גדול ומואר מאוד בא מהשמיים והחל להתקרב אל הקרקע. משום מה הייתה לי הרגשה טובה בקשר לדבר הזה. מסתבר שצדקתי. הכדור הגדול נבקע לשניים, כמו מעין ביצה, אבל ענקית לגמרי. הוא חשף חלל ריק לחלוטין. התקרבתי לאט ובזהירות. בין שברי הכדור שמעתי קול שיעול. בתחילה חשבתי שזה אורגון או חייל מצבאו. אך המשכתי להתקרב, הילדים שעמדו מסביבי שתקו, הם נראו מפוחדים. קול צעדיי נשמע ברור בדממה. בחנתי את הכדור מקרוב. כאשר לא חשתי בסכנה הרמתי את ידי וקירבתי אותה לעבר חתיכה מאוד גדולה שכיסתה משהו יותר מעניין מתחתיה, בכך הייתי בטוח. אחזתי בה בחוזקה והתחלתי להרים אותה לאט, במיוחד מהסיבה שהיא הייתה מאוד כבדה. יהלי בא לעזרתי. חשפנו אדם מאוד מוכר. "טום!" צעקתי. רק לאחר שראיתי אותו פה, נזכרתי שמקודם הוא נעלם, לא שמתי לב לזה עד עכשיו. "הכל בסדר?" טום שאל בעודו קם בקושי קל, הנהנתי, עדיין בהלם מההתרגשות. משום מה הוא תמיד נעלם ואז חוזר באורח פלא. תוך דקות מעטות התארגנו כולם בשורות. עמדתי על שולחן גדול באמצע חצר בית הספר וקראתי בקול לשומעים "אוקי, אני מקווה שאתם זוכרים מה התכנית", כולם הנהנו. "יופי, בעוד כארבעה ימים בערך מעכשיו, אורגון והחיילים שלו יבואו, אני לא יודע מי יצא חי מהמלחמה הזאת, אבל זה בידיים שלכם בלבד, ברור?" כולם הנהנו, רק שהפעם בהבעה יותר מבועתת. "יש לנו סיכוי, קטן יחסית, אבל יש" לחשתי לאדיסון שעמדה לידי. "אתם משוחררים!" צעקתי לכולם, הקבוצה התפזרה. בין ההמונים זיהיתי ילד בעל שיער שחור, נע לעברי, זה היה בראד בוגניו, הוא נראה קצת מודאג. "הכל בסדר?"
"כן, פשוט אני קצת…"
"מודאג?"
בראד הנהן, הבנתי אותו, לא בטוח שיצא מפה בחיים.
"זאת בחירה שלך, אתה מספיק אמיץ כדי להילחם ואולי גם להצליח לנצח…"
בראד חייך קלות. "תודה" הוא אמר. הוא הסתובב והחל ללכת חזרה לאימונים.
הרגשתי יד מונחת על כתפי.
"הוא יהיה בסדר" טום לחש והמשיך, "בינתיים יש לנו משהו יותר חושוב לעשות, האין כך?"
"כן" לחשתי בתשובה, בוהה באוויר. "יש לנו משהו יותר חשוב".
"בוא איתי" טום אמר, הוא התחיל ללכת לכיוון בניין בית הספר, בדרך פגשנו את יהלי שהחליט להצטרף.
ראיתי את אלינה ג'ו, מתאמנת על חץ וקשת, לא ידעתי שבכלל זה כלול ברשימת כלי הנשק אבל זרמתי, היא שווקא הייתה די טובה בזה. אלינה חייכה אלי והמשיכה באימונים. הנהנתי בתגובה.
המשכנו להתקדם לעבר בניין בית הספר, שכרגע היה שומם וחסר חיים, פתחנו את הדלת הראשית וחשפנו את הקומה הראשונה, קומת הלובי של ההנהלה. עלינו לקומה הרביעית – משרדי המורים. נכנסנו כצפוי לחדר מספר 67, המשרד של טום. "תשבו" הוא לחש. ישבנו בשני הכיסאות שעמדו לצד השולחן. "אז ככה…" טום התחיל לומר.