רדופה-פרק 8

התעוררתי בחדר מואר ומלא מיטות. ראיתי פרצוף מודאג מסתכל עליי.
הפרצוף היה ממש מוכר.
לא זה לא יכול להיות הוא………..
"ד..ד..דן?"שאלתי לא מאמינה.
"אלוהים אדירים איזבל,אני כל כך מצטער על זה"
ניסיתי להתיישב אבל הרגשתי כאב חד בראשי ונשכבתי בחזרה.
"מה,מה קרה?"שאלתי
"בטעות יריתי עליך כדור אבל למזלי הוא רק חתך את המקום ולא עשה נזק גדול כול כך אולי רק זעזוע מוח."אמר
איך אפשר לכל הרוחות לראות כדור בטעות אבל לא זה עניין אותי עכשיו,מה שעניין אותי זה למה הוא כאן.
"למה אתה כאן?"שאלתי אותו
"אליסה שלחה אותי לכאן כדי לבדוק עם הכל בסדר,ולהישאר כאן קצת כדי לעזור לך."אמר במשיכת כתפיים.
"היית אומר לאליסה שאני יכולה להסתדר לבד הרי הסתדרתי לבד 11 שנה"אמרתי לו מעוצבנת מה היא לא סומכת עליי.
"אנחנו יודעים את זה איזבל אבל מה לעשות אנחנו דואגים לך ואת כמו אחות שנייה שלי"אמר לי
דן הוא האח הגדול של אליסה הוא למד לחימה והוא מאוד טוב בזה והוא צלף לא רע.
הוא תמיד עזר לי שהייתי עם אליסה.
ותמיד שמרנו על קשר אבל שניהם יודעים טוב מאוד שאני לא רוצה לערב אותם בזה.
"תחזור הביתה ותגיד לאליסה שהכול בסדר"אמרתי לו
הוא נד בראשו ואמר:"אין שום סיכוי שאני משאיר אותך לבד עם האויב הכי גדול שלך באותה עיר בלי עזרה"
"אתה אפילו לא מכיר אותו איך תוכל לעזור לי?"שאלתי אותו
"את תראי לי אותו ואני יעזור לך,אני נשאר כאן איזבל לא משנה מה תגידי"אמר כשראה שאני מתחילה למחות.
"בסדר,ותגיד איפה אנחנו בכלל?"שאלתי אותו.
"בבית שלנו בעיירה"אמר
אוי כל כך שכחתי שהם עשירים ויש להם בית כמעט בכל מקום במדינה.
"טוב אני צריכה ללכת"אמרתי לו
התחלתי להתרוממם מהמיטה בזהירות.
והצלחתי להתיישב שכבר באתי לעמוד הרגשתי כאב בקצה ראשי.
דן ראה אותי מעוותת את עיני והשכיב אותי בזהירות על המיטה.
הוא הסתכל עליי מודאג ושאל:"את בסדר?"
"אני נראית בסדר?"שאלתי אותו עצבנית
"את האמת לא,את נראית חיוורת ורזה מדי,תגידי את בכלל אוכלת?"שאל אותי
"לפעמים"עניתי לו בחשש הוא לא סובל לשמוע שאני לא אוכלת אבל הוא לא מבין שעם אני מרוכזת במשהו אחד אני לא מסוגלת לעשות משהו אחר וזה כולל לאכול.
ראיתי את פניו מתעוותות בכעס:"לפעמים,לפעמים,תגידי איזבל את מנסה להרוג את עצמך כי נראה לי שלפני שהויסנטה הזה בכלל יצליח להניח את ידיו עלייך את תמותי מתשישות"
"אני לא ימות מתשישות אני בסדר גמור"אמרתי לו
"את לא בסדר גמור"אמר
"אתה לא מבין דן,אתה לא מבין כלום,אתה לא מבין איך זה להיות כל כך קרובה להריגת האדם שהרג את משפחתך,להיות קרובה לאדם שבמותו יכול לגרום לי להפסיק לברוח בזמן רב כל כך"אמרתי לו בוכה
הוא בא אליי וחיבק אותי:"את צודקת אני לא מבין אבל אני ינסה להבין,אבל בבקשה אל תבכי אני לא מסוגל לראות אותך בוכה,את תשיגי את השלווה שלך,אני יודע"הואאמר
ואני המשכתי לבכות על כתפו מרטיבה את חולצתו.
לבסוף נרדמתי ככה בין זרועותיו.
והרגשתי בטוחה,כי ידעתי שעם דן אני יוכל להיות עצמי,להיות אני.
אתם בטח חושבים שילדה כמוני שכבר בטח עברה דברים שאנשים לא עוברים בחיים שלמים,כברחסינה מהכול מבכי מכאב.
אבל אתם טועים אני בדיוק כמו כל בנאדם,אני בוכה,אני צוחקת,אני עצובה ,אני מאושרת,אבל יותא מכל אני שונאת שונאת את האדם שהפך את חיי לגיהנום.
ואני יגרום לו לשלם על זה אני נשבעת בחיי.