סיוטי ילדות – פרק שתים-עשרה

גוון וזיק המשיכו בדרכם עד שחלף מעליהם צל. הוא היה גדול מכדי להיות ציפור.
"זה לא היה…?" מלמלה גוון בשקט. זיק הנהן.
פיטר נחת ועמד מולם. זיק התקרב אליו ופוקק את אצבעותיו. "באמת תודה על העזרה שלך מקודם."
פיטר לא אמר כלום. הוא נראה עצוב, המום ממשהו.
"מה קרה?" שאלה גוון.
הוא לא ענה.
"פיטר?"
הוא עדיין לא ענה.
"פיטר, תקשיב לי!"
הוא הביט בה במבט ריק והיא בלעה רוק. אפילו זיק הרפה מעט את ידיו הקפוצות.
"מ-מה קרה, פיטר?" שאלה גוון בשקט.
הוא הניד בראשו בעצב והושיט לה חתיכת נייר שרופה וישנה. היא לקחה את הנייר והביטה בו, אחר כך הושיטה אותו לזיק.
היה מעט קשה לקרוא את הבעת הפנים של זיק, הוא נראה מופתע אבל חסר רגש. כאילו מנסה לשמור על קור הרוח שגם ככה יש לו.
גוון בלעה רוק. "אז ג'יימס הוא…"
פיטר הנהן. "אני… אני מצטער, שנטשתי אתכם."
גוון נאנחה. "זה בסדר, אנחנו סולחים."
זיק הניד בראשו בפראות, אבל לגוון זה לא היה אכפת.
"אנחנו צריכים לעבוד ביחד כדי לנצח את ג'יימס ולשחרר את כולם." אמר פיטר. גוון הנהנה.
זיק המשיך להניד בראשו. "מצטער, ילדון. אתה בחרת לברוח ועכשיו אתה לא יכול לחזור."
פיטר שילב את זרועותיו על חזו. "נתתי לך לחזור לילדים האבודים במשך שנה, ואתה עדיין חייב לי."
"אני לא חייב לך שום דבר ואתה לא חייב לי. זה תמיד היה כך."
גוון הניחה יד על כתפו של זיק. "רק הפעם, זיק, פיטר צודק. אנחנו צריכים את העזרה שלו."
פיטר הנהן, וזיק רצה שוב להרוג אותו.
במקום זה הוא נאנח. "בסדר, אבל אני זה שמנהיג כאן. לא הוא."
גוון חייכה. "סיכמנו."

אחרי כמה שעות השלושה הקימו מחנה קטן, ליד סלע הטובעים. זיק שמר בזמן שפיטר וגוון ישנו.
ליתר דיוק, רק פיטר. בזמן שזיק המריק את הפגיון החדש שלו גוון התיישבה לידו, מחייכת חיוך מאולץ.
"לכי לישון." אמר זיק בלי להביט בה.
היא הרימה גבה. "אין סיכוי. אני מופתעת שעוד לא נעצת כבר את הפגיון בפיטר."
זיק ניקה את קת הפגיון בשרוולו. "אם לא היית פה הייתי עושה את זה מזמן."
גוון נאנחה והביטה לעבר פיטר, שריחף בשנתו. "למה אתה כל כך שונא אותו? הכול בגלל ריב מטופש שקרה לפני שנים?"
זיק הניד בראשו.
"אז… מה זה?"
"את פשוט לא מכירה אותו כמוני." זיק גמר להבריק את הקת ונעץ את הפגיון באדמה.
"איך אתה יודע?"
"כי את לא סולדת ממנו, זה אומר שאת לא יודעת את מה שאני יודע."
גוון קימטה את מצחה. "זיק… למה באמת רבת עם פיטר."
הוא שתק.
"באמת, לא גם אתה עכשיו."
הוא נאנח. "יהיה עדיף לך אם לא תדעי."
"זיק, תפסיק להתחמק ותספר לי."
הוא בהה בסלע הטובעים שבצבץ מהמים השחורים שלפניהם. "גוון, שאלת את עצמך פעם מה קרה לכל הילדים האבודים הקודמים של פיטר?"
היא הנידה בראשה. "לא, לא ממש."
"אז אני שאלתי. השאלה הזאת העסיקה אותי כל יום, עד שגיליתי את התשובה."
זיק עצר לרגע ונתן לגוון להבין את משמעות דבריו.
"מה גילית?"
"גיליתי שפיטר מגרש את הילדים האבודים שמתחילים להתבגר, או שהוא פשוט נוטש אותם, או עושה דברים גרועים יותר. פיטר אכזרי, גוון. הוא יכול להרוג את שנינו ולשכוח את זה מחר."
גוון שתקה לרגע, ואז אגרופיה נקפצו. "לא, זה לא נכון…"
"זה כן. למה את חושבת שהיו כל כך הרבה פיראטים בספינה של הוק?"
גוון הנידה בראשה והצמידה את ידיה לרקותיה. "לא, זיק. זה לא נכון. אין מצב שזה נכון."
"למה את כל כך מגנה על פיטר? את יודעת שהוא יכול להיות אכזרי."
"כן, אבל זה לא באשמתו! הוא פשוט כזה כי אין לו ברירה! אני יודעת שיש לו כוונות טובות, הוא פשוט לא מוכן להיות עם מישהו שמתבגר." גוון קמה והתחילה לצעוד במעגלים. "אתה טועה, זיק, אתה לא מכיר אותו כמו שאני מכירה אותו. אל תגיד לי שאני טועה, כי אתה זה שטועה! אתה אף פעם לא הכרת את פיטר, כל מי שהיה ילד פעם יודע שהוא טוב לב, אתה פשוט לא היית ילד!"
זיק קם גם הוא. "את צודקת, אף פעם לא הייתי ילד. ואם כן, אי לא זוכר את התקופה הזאת! והכול באשמתו!"
גוון הביטה בו. עיניה שיקפו כעס טהור. "אולי תפסיק אם זה? אתה יודע שפיטר טוב, הוא פשוט ילד. הוא לא מצליח להבין מה הוא עושה."
"ילד או לא, הוא חסר לב."
"נכון! ילדים הם עליזים, תמימים, וחסרי לב, אבל זה לא באשמתם!"
"מה יש לך, גוון? למה את מתעקשת כל כך שאני טועה?"
"כי…" היא נאנחה. הזעם נעלם מעיניה. "אני לא יודעת…"
"את כן יודעת, את פשוט לא מספרת לי."
היא נאנחה והתיישבה בחזרה. זיק התיישב אחריה.
"פשוט… פיטר תמיד היה אגדה בשבילי, ולפגוש אותו היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. אני פשוט לא מסוגלת לחשוב שהגיבור של כל ילד היה עושה דברים כאלה."
זיק הנהן והשפיל מעט את ראשו. "אני מבין. את לא רוצה להאמין לי, גם את יודעת שזה נכון."
היא הנהנה. "ואתה יודע שאני צודקת, אז שנינו צודקים." היא שפשפה את ערפה. "אני מצטערת, כנראה שגם אני רציתי לשחרר את מה שיש לי להגיד."
"כן, אני מבין."
היא נאנחה. "טוב, לך לישון. אני רוצה להישאר ערה ולחשוב קצת."
זיק הנהן. הוא ראה שגוון עדיין לא נרגעה. "בסדר."
הוא פנה לישון. גוון לא נרגעה עד ששמעה אותו נוחר בקול חלש, אחר כך היא פנתה להביט בסלע הטובעים.
עיניה ננעצו בסלע הקטן עד שהגיע הבוקר.