פחית הנפט פרק 17 (כדי לכם ממש לקרוא)

-המשך-
"אין מה לעשות, אנחנו חייבים לחזור להריסות המטוס…" לחשתי. החיוך של אן שוב גדל, עד כמה חיוך יכול לגדול? "למה… את מחייכת?" שאל אלכס את אן. "רק עכשיו הבנתם?!" ומבט של הפתעה עלה על פניה. "רגע… את מתכוונת שידעת את זה כל הזמן ולא סיפרת לנו?!" שאל אלכס בזעם. עכשיו לאן היו פנים מבוהלות, ואז נבוכות, ואז היא השפילה את הראש הרימה אותו ולמבטה חזר החיוך האדיש הרגיל והיא ענתה:" חשבתי שזה מה שהתכוונתם! חשבתי שכללתם את זה בתכנית….. בסוף רואים שיצאתם סטומים לאללה!". אלכס ואני התסכלנו אחד על השני. ואז אלכס אמר: "וואלה" והתחלנו לצחוק, אני ואלכס, לא אן. היה משהו מפחיד בהבעת הרגשות שלה, שמתחלפים במהירות. אבל היא הייתה בעיקר אדישה. "טוב…" אמרתי לאחר שגמרנו לצחוק. "אנחנו חייבים לחזור להריסות המטוס". אמרתי שוב. "אבל רק אני ואתה, אלכס אני לא רוצה לגרום לעוד מוות!". "רגע!!! רוצחת בעקיפין חמודה שלי! אני באה אתכם, קפיש!" התפרצה אן. הסתכלתי עליה בעיניים מצומצמות לחריצים דקים, להראות שגם אני יכולה להראות מה אני מרגישה. שוב, החיוך שלה גדל, היא ראתה שאני לא מרוצה מהכינוי הזה. "אני לא רוצה לגרום לעוד מוות". עניתי לה. "תרגעי, אם אני אמות אני לא אאשים אותך סבבה?". "בסדר." הסכמתי, בתקווה שאולי היא תטבע. ניראה לי היא קוראת מחשבות כי היא מיד השיבה:" תרגעי אני לא אטבע!" "לעזאזל" עניתי. גם אני יכולה להיות רעה. היא לא הופתעה, ראו שהיא יודעת שאני מנסה להוכיח את עצמי מולה, כנראה כמו כול האנשים שהיא פוגשת. היא חייכה עוד יותר. מעניין אם החיוך שלה יכול לגדול ולגדול ואז להיקרע. אלכס ראה שמתחיל קרב ופשוט אמר:"תפסיקו לריב, אנחנו צריכים להסביר את התכנית החלופית שלנו לאחרים ולצאת לדרך, ואף אחד לא ימות כי לא נהיה בכלל באזור של החולות הטובעניים! בסדר?!" את הבסדר הוא ממש צעק. הסתכלתי על אן במבט נבזי, שוב היא לא הופתעה. 'מסתורית' חשבתי לעצמי. היא כמה ויצאה מהחדר. לאחר כמה דקות נשמעו צעקות מחאה מבעד לחדר. "מה היא עשתה?" שאלתי את אלכס. "לא יודע, אבל היא יכולה לגרום למהומת עולם אז כדאי שנלך לבדוק!" יצאנו וראינו את אן, שוב עם החיוך הזה שלה, ואת כל שאר האנשים צועקים מסביבה. "מה עשית?" שאל אלכס. "אמרתי :' אנחנו מתכוונים לחזור להריסות המטוס' והם החלו להשתגע". ואז היא צעקה:" כולם! סתמו פיות!" כולם שתקו. איזה צרחה היא דפקה. אלכס הסביר להם מה אני, הוא ואן הולכים לנסות לעשות, אנחנו הולכים לנסות ללכת חזרה להריסות המטוס ולהפעיל את הכפתור שמראה שאנחנו בצרה או משהו……
בהתחלה כולם מחו שוב אבל אלכס הסביר להם שלא נלך למקום אם החולות הטובעניים כי אנחנו יודעים איפה הם נמצאים, ושהכל יהיה בסדר. הם שתקו. לקחנו בקבוק מים קטן והלכנו.

"…Say something, I'm giving up on you" זימזמה אן בשקט. הדרך הייתה קרירה משום מה, והייתה אווירה עצובה מסביב. " …..I'll be the one, if you want me to" היא המשיכה.
"תעצרו רגע!" אמר פתאום אלכס. שתינו הסתכלנו עליו. "מה?" שאלתי. "טוב דבר ראשון אנחנו צריכים לבחור מסלול מסביב לחולות הטובעניים!!! ודבר שני, אולי, כדאי שבכל זאת נעשה את התכנית שלי, שהם ידעו איפה אנחנו נמצאים!" הוא השיב. "אבל… איך נדע להסביר להם איפה אנחנו בדיוק?????" שאלה אן. "יש לי ולאלכס מפה, את יודעת…" עניתי לה בקול מתנסה. החיוך שלה, כאילו מרוצה ששוב ניסיתי להתעלות עליה בלי שום סיבה הגיונית, שוב גדל! 'היא ממש מעצבנת! שתיטבע אמן!' חשבתי בליבי. ואז היא עצרה. באופן טבעי גם אני ואלכס עצרנו. היא הפילה את השאלה הכי לא צפויה:"למה את שונאת אותי?". היא אמרה את זה בהכי אדישות בעולם ועדיין עם החיוך הזה. "האמת, עם להיות כנה, חוץ מהעובדה שאת מעצבנת אני לא יודעת למה!". עניתי לה. "אבל למה אני מעצבנת?" היא הפילה עוד פצצה.
"לא יודעת… את פשוט, פשוט….." זה מביך, אין לי מה לענות לה. "טוב, אני יודעת, הרבה אנשים "שונאים" אותי בלי סיבה, לא אכפת לי, אני לא עשיתי להם או לכם כלום, אני האמת שהצעתי לעזור לך, תנסי לחשוב עלי בתור, אממ… חברה!" זה מה שהיא ענתה לי בלי שמץ של יהירות, באדישות רגילה. טוב האמת שהיא צודקת! אין לי טעם לשנוא אותה, היא אפילו עזרה לנו. "בסדר" עניתי. היא חייכה עוד.
כל הזמן הזה אלכס הסתכל עלינו מהצד. היה משהו במבט שלו. ואז, הפצצה הכי גדולה נפלה עליי. הבנתי למה אני שונאת את אן. אני לא הייתי מודעת לזה בכלל, אולי קצת, ליפני יום, כשאלכס הסביר לי את התכנית שלו.

אני אוהבת את אלכס, אך הוא אוהב את אן.

המשך יבוא!!!…………