לזכור אותו

סופיה עמדה על הצוק התלול.
מתחתיה הגלים התנגשו באלימות בקיר האבן הקשה.
היא הסתכלה על הגלים ונזכרה בו.
התמונה שלו שוב עלתה לראשה והיא התאמצה להחזיק את הדמעות בפנים.
היא זכרה את השיער הכהה שלו שתמיד היה מבולגן, ואת העיניים הכחולות העמוקות שלו כמו גלי האוקיינוס, היא זכרה את קול צחוקו המהדהד שתמיד גרם לה להרגיש טוב יותר, היא נזכרה בפעם הראשונה שהיא בכתה מולו והוא החזיק אותה חזק ולא שיחרר עד שהיא הרגישה יותר טוב.
היא פשוט זכרה את הכול.
וזה רק גרם לה להרגיש יותר ריקה.
הדמעות החלו לזרום על לחייה אבל לא היה לה אכפת.
הוא איננו.
היא איבדה אותו לנצח והיא לעולם לא תוכל להיות איתו שוב לעולם.
זה כואב לה יותר מידי. היא לא יכולה לתת לזה לקרות.
היא לא תיתן לזה לקרות! היא צריכה להיות איתו שוב! היא חייבת להגיע אליו!
היא עמדה לעשות את זה כשהיא שמעה קול רך מאחורה. "הוא לא היה רוצה שתעשי את זה".
מאחוריה עמדה נערה, צעירה ממנה רק בכמה שנים, השיער השחור שלה היה מבולגן ועיניה אדומות מבכי. זאת הייתה אחותו הצעירה, אליס.
"אני חייבת לעשות את זה", סופיה אמרה בהחלטיות.
אליס השפילה את מבטה, "בבקשה אל תעשי את זה, אני לא יכולה לאבד עוד מישהו", הקול שלה היה שבור ומלא בעצב.
סופיה הרגישה עצב מתמלא בתוכה. "אני מצטערת".
ולפני שהיא או אליס אמרו מילה נוספת, סופיה קפצה מהצוק.
הדבר האחרון שהיא זכרה לפני שהעולם החשיך היה קול צעקתה של אליס.