מקום אחר.

אני רק בוכה ונמאס לי לבכות,
אני לא מאושר ונמאס לחקות,
אני רוצה לעוף אבל לא יכולה,
כל החיים רוצה וכולם מנסים לשבור את הבועה.

אני רק מסתכלת ולא רואה דבר,
אני אולי שומעת אך שום דבר לא נקלט,
אני רוצה לגעת אבל שום דבר לא נמצא,
אני רוצה ורוצה ורוצה הכל אבל מקבלת רק מעט.

עם אומר די! מה אקבל?
עם ארוץ, יתפסו אותי.
בבקשה, די לברוח, לבכות, לצרוח, למות, לכאוב ודי בכללי.
זה כואב, עם לא לי אז למישהו אחר כי מישהו יתפוצץ,
וזו תהיה אשמה של מישהו כאן, איפה שהוא בעולם, איפה שהוא ביקום.

הם באות, המחשבות. הם יגיעו מתי שהוא כשאתה לא שומר.
נושאות אותך למקום אחר, מעבר למקום הזה.
ואז אומר די. כי זה כבר יותר מידי לראות אותך מתרחק ומתרחק ומתרחק..

"מה את עושה?" שאל אותי כריס בחיוך. קפצתי ונתתי לו אגרוף אוטומטית.
"לעזאזל, את חזקה!" התנשף ושפשף את לחיו בתסכול.
"אמרתי לך," אמרתי "אל תתגנב אחריי."
"מה את כותבת?" שאל
"לא עניינך." אמרתי ובאתי לסגור את הדף אבל הוא דחף אותי הצידה בכיסה הגלגלים וזכיתי למבט בחדר האפור שלי.
שום דבר אישי בחדר הפרטי שלי, חשבתי כשצל של חיוך מרחף על פניי. מיתה לבנה, מעליה מדף עם ספרים שכתוב שם מצב בדפוס וצריך לכתוב את השאר. יש לי את כל הסדרה.
הייתה שידה לבנה ליד המיתה ובתוכה הבגדים שלי ושני האקדחים שלי. היה גם מדף זכוכית עם שלושה פסלונים שהם שילוב של זכוכית ועץ אבל חוץ מזה, טפט אפור שנדמה שיש בו טיפות של גשם, תקרה שחורה עם נקודות לבנות שאמורות לדמות את הכוכבים אבל זהו. הייתי חייב לעשות את זה כדי שלא יחשדו יותר מידי.
כריס חי בבלגן מושלם, הוא אומר שאף אחד לא טורח לבדוק בלגן וזה די נכון. אבל פה אין מה לבדוק. זה העניין וחוץ מזה, אני לא מסוגלת לחיות בבלגן. זה מטריף אותי!
"לודה!" אמר "את שוב חולמת, מתי זה יפסיק? רק בגללך אנחנו לא יוצאים."
יוצאים פרשו יוצאים למשימות שבמקרה אנחנו מצוותים יחד.
"אל תאשים אותי," אמרתי "אני תקועה עם פסיכולוג מעפן!"
"כן, בטח" אמר "את לא מוכנה לדבר. את רק יושבת שם כמו אבן ונועצת מבטים בפינה של החדר!"
"מה אתה רוצה שאומר?" צרחתי עליו חזרה "מה שהוא כבר יודע? שאח שלי שבוי? שאחותי הגדולה מתנקשת? שאת אחי הקטן מענים? מה אתה רוצה שאומר?"
הוא הביט בי בהלם, כמובן. הוא לא ידע את כל זה. למה לו לדעת? הוא אי פעם שאל? ועוד לחשוב שלא הזכרתי את ההורים שלי!
"אני.." החל לומר את אך קטעתי אותו בגסות.
"אל תצטער, זו לא החלטה שלך מה הם עשו עם החיים שלהם. בבקשה לך, אני רוצה לישון."
הוא לא הלך. רק נשאר שם, יושב על הכיסה השני.
קמתי, כיביתי את האור במכיאת כף ושכבתי במיתה שלי.
שמעתי את קולו החרישי של הגלגלים כשהם הסתובבו מעט. השמיכה הוסטה במהירות וכריס נכנס לצידי על המיתה.
"מה אתה עושה?" שאלתי בכעס. שערו השחור היה אסוף בקוקו קצר, עורו היה מעט חיוור ועיניו.. עייפות?
הוא הוריד את הגומיה ושם אותה על פרק כף ידו. שערו התפזר והוא נענע את ראשו מעט כדי לפזר אותו.
הפנתי את גבי עליו ובהיתי בצללים בקיר. מה יש לו?
"לכי לישון, אני אשמור." לחש באוזני, משהו שגרם לצמרמורת. לא חשבתי שזה יעזור אך מסיבה לא ברורה התמסרתי אט אט לשינה.