~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 8 תגיבו 3>

קלואי התחילה לחרפן אותי כאשר היא לא הפסיקה לדבר על כול הדברים שבוודאי שכחה בבית, אבל לפי שלושת המזוודות שהיא הביאה, היה נראה כאילו היא הביאה עימה את כול ביתה.
"קלואי!" אמרתי בקול רם, אך היא המשיכה לברבר,
"קלואי!" אמרתי בקול רם יותר, היא השתתקה והביטה בי בהלם, כאילו רק עכשיו שמה לב שישבתי לידה במושב באוטובוס.
"מה?" היא שאלה בהרמת גבה,
"את יכולה אממ…במקום לדבר על כול הדברים הללו, רק לחשוב עליהם?!" חייכתי חיוך מלאכותי, היא הביטה בי פגועה, התרככתי,
"נוו…את לא שכחת כלום! אל תדאגי." הנחתי את ידי על כתפה, כמו שאתם מבינים קלואי היא לא מסוג הטיפוסים שתצא לטיולים, בעיקר לא למחנה בשטח.
"אוף, טוב." היא חייכה אלי את החיוך המתוק שלה.
"אממ…אמבר?" היא שאלה לאחר זמן מה,
"כן?" שאלתי בחיוך…היא התחילה לשחק בשערה הבלונדיני,
"מה את רוצה קלואי? שפכי את זה." גיחכתי, אני מכירה אותה טוב מידי.
"זה בקשר לסאם…" גלגלתי את עיניים ופלטתי אנחה,
"נו אמבר!- היא הכניסה בי מרפק צדדי
– אני באמת מחבבת אותו ואני חושבת שאנחנו מכירים-
"אוחח תחסכי את זה ממני קלואי…את נדלקת על כול בחור שנראה טוב, ואיך לעזאזל את הגעת למסקנה שאתם מתאימים, בקושי הכרתם, את בקושי יודעת את השם שלו!"
אין לי כוח לאסוף את שברי הלב של קלואי אחרי מה שסאם יעשה להם, ובכלל, אני לא מתכוונת להיות בחברתו, ואני ממש לא רוצה שהוא יסכסך בינינו. תהיתי לעצמי אם אני קצת אגואיסטית, אבל זה בסדר לא?!
"אבל הוא כזה חתיך!" קלואי אמרה בהתלהבות, ידיה משולבות ועיניה נוצצות.
"וגם חסר שכל…" אמרתי באדישות,
"והוא כזה נחמד!"
"לא כשהוא מפיל עליך קופסאות שימורים…"
"מה?" היא הפנה אלי את ראשה, מבולבלת.
"כלום…" שכחתי שלא סיפרתי לה עליו דבר על מה שקרה.
שמעתי מאחורי את ארון צוחק, ואת לייבל נוחרת בעצבים.
השניים באלו בחיים לא יסתדרו…חשבתי לעצמי.

ירדנו מהאוטובוס, הגענו לתא המטען, כאשר לייבל מנסה בכול כוחה להתרחק מארון שלא הפסיק לשגע אותה.
למה הייתי חייבת להגיע מוקדם ובכך להכניס את הדברים שלי כול כך עמוק לתא המטען?!
רכנתי אליו,
"אווצ'!" זעקתי בכאב, ושפשפתי את הראש שלי במקום שהוא התנגש בו עם הברזל .
זה תמיד קורה לי!!!
שמעתי מישהו מגחך לידי, הפנתי את ראשי וראיתי כמובן את סאם, חייכתי אליו חיוך חמוץ, והוא בכלל לא הסתכל עלי.
חכה חכה, נראה מי צוחק אחרון.
"היי קלואי, מה שלומך?" הוא התעלם ממני לגמרי ופנה אלי קלואי, היא קרנה מאושר."היי סאם, הכול טוב, איתך?" אוחח תחסכו ממני את הדביקות הזאת.
"עכשיו כשראיתי אותך, יותר טוב."
כמה עלוב! הרמתי את גבתי ונחרתי בבזוז. קלואי משכה בכתפיה בביישנות.
"איפה התיקים שלך?" הוא הביט בה בשאלה,
"הינה אלו, ליד המזוודה האדומה של אמבר…אמבר בדיוק התכוונה להוציא אותם…" בדיוק כשהיא הזכירה לי למה לכול הרוחות אני עומדת ומקשיבה לפלירטוטים שלהם במקום להוציא את המזוודות, רכנתי אל עבר תא המטען אך סאם עצר אותי בידו,
"תני לי, אני אוציא אותן." הבטתי בו בשוק, אך פיניתי לו את המקום.
יופי, הוא מעשה נחמד בדיוק כשאני רוצה לנקום בו?!
נעמדתי ליד קלואי שלחשה לי,
"נכון שהוא מושלם? הוא פשוט ג'נטלמן!" גלגלתי את עיניי,
"קלואי הוא רק סוחב לך את המזוודות, את מתנהגת כאילו הוא מינימום הביא לך פרחים."
"אוי למה את כול כך זעופה?" היא הביטה בי,
"אני לא זעופה, אני פשוט! עזבי לא משנה…" היא משכה בכתפיה בפעם השנייה.
סאם יצא מתא המטען, מוציא אחת אחרי השנייה את שלושת המזוודות של קלואי, הוא הסתובב אלינו,
"אממ…שכחת את המזוודה של אמבר…" היא הזכירה לו,
בפעם הראשונה היום, סאם הביט בי, חיוך מתגרה ל פניו,
"אני חושב שאמבר תשמח להוציא אותה בעצמה." הבטתי בו בהלם,
טוב שכחו מרגשות החרטה על התוכנית שלי, אני חוזרת בי!
הוא נופף לקלואי לשלום והיא בחזרה,
"ממש ג'נטלמן הא?!" סיננתי בארסיות מבין שני.
"מה?" קלואי התנערה מן הבהייה בסאם,
"אוח לא משנה!" נופפתי בידי בביטול ורכנתי לקחת את מזוודתי,
"פאק!" צרחתי כאשר ראשי הוטח בפעם השנייה היום בברזל המזורגג.
מה אומר? החיים יפים.

חזרנו מן המסלול המפרך, מותשים ישבנו על הקרקע- או יותר נכון נשכבו אחד על השני.
המדריך שלנו ויקטור נעמד מולנו.
הבנאדם הזה כול כך הזוי, די שיפרוש! זה ממש לא מעניין אותי אלו הגנות יש לצמח שחי במדבר! או כול בולשיט אחר!!!
"אני מקווה שכולם נהנו!" הוא פתח בדבריו, כמה אנחות נשמעו בין התלמידים,
"רציתי לספר לכם קצת על ההיסטוריה של המקום שאתם לנים בו הלילה-
"חלאס טחנת לנו ת'מוח!" צעק גראם קרטר, אחד הבריונים בכיתה. המדריך האדים, הוא סידר את המשקפיים שלו בלחץ,
"אני רק רצ..רציתי ל…טוב יודעים מה, אני חושב שמספיק הסברים להיום…" הוא בלע את רוקו והלך במהירות מגושמת אל, אני לא יודעת לאן.
הבטתי במקום שמסביבי שהיא ירוק לעומת המסלול שלנו, היו מסביבנו מלא עצים. היו כמה בקתות לידנו במרחק מה, לא היה חושך אך נותר עוד הרבה זמן עד שהשמש תשקע.
המורה התחלפה במדריך, קריאות אנחה נשמעו בקול,
"רק כמה כללים לפני שאתם יוצאים לסידורים שלכם! דבר ראשון, הקמת האוהלים היא במתחם שם- סובבתי את ראשי אל המקום שהמורה הצביעה עליו- שני מתחמים שהופרדו על ידי סוג של בד.
" המתחם של הבנים בצד השמאלי והמתחם של הבנות בצד ימין, אין להסתובב בין שני המתחמים מאחד עשרה בלילה-
מה אנחנו בגנון?!
מייד קריאות זעם נשמעו,
– טוב שתיים עשרה, נפרגן לכם, אבל אם אני מוצאת מישהו אני מעיפה אותו על טיל מהטיול! אתם הולכים עכשיו להתרחץ לפני שתגיע החשכה, ארוחת ערב עוד כשעה וחצי כאן, יש שאלות?" קלואי הרימה את ידה,
"כן קלואי?"
"איפה המקלחות?" קלואי שאלה,
" מאחורי הבקתות. אתם תראו שם את ההפרדה בין הבנים לבנות."
"לפחות משהו אחד נורמלי יש כאן!" קלואי לחשה לי,
"אל תצפי ליותר מידי…" גיחכתי.
"עשית את מה שאמרתי?" שאלתי את ארון בשקט,
"הכול טופל המפקדת." הוא אמר והצדיע לי בצחוק,
"תישארו כאן, אני מקריאה את התורניות שיצאו בהגרלה!" אני לייבל וארון הבטנו אחד בשנייה כשומרי סוד.
"אחראיים על הדלקת האש- כרמן, ארון, קורי, אלן ופרי- שמעתי את פרי מייללת מאחור.
-תורנות זבל רומן, גראם, ברנון, סמי."
היא המשיכה לדבר, אך לא התרכזתי במה שהיא אמרה, מבטי היה מרוכז כולו בשון שדיבר וצחק עם סאם,
ממתי הם נעשו חברים טובים?!
ניסיתי להשקיט את רגשות הקנאה שהיו לי בסאם.
" ואמבר." הפנתי את מבטי אל עבר לייבל,
"מה? מה אמבר?" שאלתי אותה,
"את בתורנות שטיפת כלים…" היא אמרה באדישות כהרגלה,
"אה…" הפנתי את מבטי אל המורה,
"רגע עם מי?" החזרתי את מבטי אל לייבל, היא הביטה בי בדאגה ואז אמרה בזהירות,
"עם…עם שון…" פניי נפל, אין מצב שאני איתו באותה תורנות,
"אל תלחצי, את גם עם תמרה, טיילור ואשל…" חייכתי חיוך מאולץ, כן…כאילו יש לי קשר אל מישהו משלושתם…חוץ מתמרה אולי, שתמיד הייתה נחמדה אליי.
"ואחרונים, אחראים על האוכל להיום בערב אלו הם: אמה, אדם, ג'ק, נייט, ורג'ינה, קלואי וסאם. כפי שאמרתי גם בכיתה, אתם תלכו להתרחץ אחרונים, תעקבו אחרי עלמה בעלת המקום אל המטבח."

אני,וארון הסתתרנו בין עצים וענפים והשקפנו על מקלחות הבנים, שלפי מה שארון אמר הן היו עשויות ממבנה שיש, ובתוכו היו שירותים ומקלחות, הדלתות של המקלחות לא היו גדולות מידי, כך שאפשר היה לראות את הראש וחלק מגופו העליון של האדם שמתרחץ.
"איפה היא?" ארון אמר בקוצר רוח, ואני הבטתי בשעוני.
לאחר כמה דקות לייבל רצה אלינו מתנשפת,
"עיכבתי את סאם, הוא נכנס עכשיו, אחרון…" ארון הביט בה בהשתאות,
"איך גרמת לו לעמוד ולהמשיך להקשיב לך?!" עקץ אותה,
"כשאנשים מעניינים מדברים, זו לא ממש בעיה…אולי אני אלמד אותך פעם את הסוד שלי…" היא צעקה בחזרה ואני הזכרתי להם למה אנחנו כאן,
"ארון לך אתה לבדוק בכל זאת שהשטח נקי!" נתתי לו דחיפה קטנה בגב,
"את לא סומכת עליי, ואת נותנת לו? לו! לעשות את העבודה?!" לייבל הביטה בי כלא מאמינה,
"היי! יש לה סיבה לסמוך עליי! להזכיר לך שרק בזכותי הוא ב'טעות' נפל בהרגלה של התורנות במטבח?!" הם המשיכו להתקוטט,
"ארון!" קראתי בייאוש והוא הפסיק את הוויכוח ורץ אל המתחם.
כעבוד חמש דקות הוא חזר,
"קידמה תשחקי אותה אם!" הוא תפח על שכמי,
קמתי וחייכתי בהתנשאות,
"הו… ועוד איך."

נכנסתי לתוך המקלחות, אדים אפפו אותי ורעש זרם המים חדר לאוזניי. עקפתי את החלל שבו היו השירותים ונכנסתי אל חלל יותר גדול שבהן היו מקלחות בדיוק כמו שארון תיאר אותם, ומסביב, צמוד לקיר היו ספסלים וווי תלייה.
הבחנתי בפניו של סאם בתא לפני האחרון, מתרחץ כשגבו אלי, התקדמתי אל התא, ושילבתי את ידי מתחת לחזי.
כהוא סגר את זרם המים, פתחתי את פי,
"היי סאמוש…" אמרתי בסלידה מתוקה, הוא הסתובב והביט בי מופתע בתחילה ולאחר מכן חיוך מתנשא התנוסס על פניו,
"אני מבין שלא הספיק לך מהיופי שלי, אז פשוט היית חייבת לראות אותי כשאני בלי כיסויים מסוימים…" הוא אמר ביהירות ואני נחרתי בבוז,
"אני מבינה שהאדים קצת השפיעו לך על השכל…ושרפו לך גם את יכולת ההבנה." עקצתי אותו, כשראשי מוטה לצד במקצת.
סאם בחן אותי, מוריד את עיניו מלמטה עד למעלה.
כול הסיטואציה גרמה לי להרגיש לא בנוח, שמישהו ממין זכר עומד עירום מולי ולוטש בי מבטים.
"מה שבטוח, שלא האדים החמים גורמים לך להסמיק כרגע…" הוא החזיר לי, מרים גבה ומחייך.
אוחח אני שונאת אותו, התעלמתי ממה שהוא אמר,
"אחח…סאמי, סאמי….לא דיברנו קצת על מודעות עצמית?!" שאלתי אותו כבדרך אגב,
"אה כן רציתי להודות לך על זה אמבר, הינה אני נראה טוב- הוא הצביע בשתי ידו על עצמו בשחצנות –
"תודה שגרמת לי להבין את זה!" הוא אמר בהכרת טוב מזויפת, מניח את ידו על לוח ליבו.
הבטתי בו בזלזול, אומנם למרות תגובתי לא יכולתי לסתור אותו, ולא יכולתי להתעלם מכך שהשיער שלו -שדרך אגב נשאר מבולגן- נראה ממש טוב כשהוא רטוב,
טוב וגם למען האמת לא מידיו השריריות, ומשרירי הבטן של גופו שהייתי צריכה קצת להתאמץ בשביל לראותם…
לא שהתאמצתי! או שניסיתי לראותם בכוח! זה פשוט היה מונח לי מול הפרצוף.
הבטתי בפניו שהיו מלאות בזיפים ובשפתיו המלאות שהתעקלו כלפי מעלה.
גלגלתי את לשוני בתוך פי, והתקדמתי צעד אל הדלת שמפרידה בינינו,
"לא הפלירטוטים הזולים שלך, וגם לא הריר שבנות מזילות עליך רק בגלל שאתה נראה טוב, וזה שאתה מנסה ומתנהג בצורה סקסית לא יביאו אותך לשום מקום, אתה אפס אחד גדול." חייכתי בניצחון,
הוא התקדם אליי והניח את שתי ידיו על הדלת ונשען עליהן,
"אז את חושבת שאני סקסי…" הוא אמר בהרמת גבה ובחיוך מתגרה,
כמובן שהוא יחליט להתעלם מכול מה שאמרתי, וידלה ממשפטי איזושהי מחמאה! חשבתי בעצבים. אני לא
יודעת איך זה קרה אך נעשינו יותר מידי קרובים,
"זה לא מה שאמרתי!" שללתי את מה שהוא אמר ולקחתי צעד אחד לאחור,
"יש הבדל בין לנסות ובין להצליח." הכנסתי את ידי בכיסיי מכנס הג'ינס שלי,
"מה קרה גלר? מקנאה כל כך שאת לא?" הוא שוב העביר עלי סריקה ושב להביט בפני בבוז.
נשמתי נשימה עמוקה, אני לא ארד לרמה שלו.
"מה את עושה כאן בכלל?" הוא שאל אותי כשהפנתי את גבי אליו,
הסתובבתי וחידשתי את חיוכי כשנמוג מקודם כשהפנתי אליו את גבי,
"הוו…סתם, אתה פשוט צודק, אני מעדיפה שאממ…איך קראת לזה? 'כיסויים מסוימים', אז אני מעדיפה שתהיה בלעדיהם…נפלא לא?" חייכתי אליו חיוך מאולץ, אוספת את בגדיו שהיו על הספסל, הבטתי במבטו של סאם, נפל לו האסימון והמציאות הכתה בו, הוא מחק את חיוכו לאט והעביר את מבטו מן הבגדים אליי, כמו פינגפונג, במבט חצי מזהיר חצי זהיר,
"גלר, תניחי על הספסל את הבגדים." הוא הורה לי, הבטתי בו, משחקת אותה כלא מבינה,
"מה אלו?" נופפתי מול פניו בבגדיו, הוא ניסה לתפוס אותם אך ללא הצלחה.
"אוי אל תהיה קשה, אני בטוחה שכולם יחייכו יותר כשתהיה בלעדיהם…" אמרתי בכוונה ש'כולם יצחקו על חשבונו'.
"גלר אני מזהיר אותך, תניחי את הבגדים על הספסל!" הוא סינן לאט מבין שיניו, חיוכי התרחב אף יותר,
"ואם לא, מה תעשה בדיוק? תרדוף אחרי עד שנשמתי תצא? אה שכחתי אתה לא יכול!" עשיתי את עצמי כנזכרת ומביטה בגיחוך במצבו האומלל. הוא הביט בי בשנאה,
"את לא מתכוונת ללכת ולתקוע אותי כאן!" הוא הביט בי במבט מתחנן אך מלא בתיעוב,
"רק תביט בי." אמרתי בפשטות, בדיוק באותה צורה שהוא אמר לי כשהשאיר אותי חסרת אונים לנקות את הקפיטריה, נופפתי בבגדים פעם אחרונה מול פרצופו והלכתי,
לא שמעתי שום זרם מים, רק את האיומים והקריאות של סאם שדרשו שאשוב על צעדיי.

יצאתי מן המבנה בחיוך,
מנצחת.