מפגש עם סלבריטי[= פרק 6

הופתעתי מעוצמת המילים שכתבתי לו.נראה לי שגם הוא הופתע כי הוא ביקש לדבר איתי בטלפון.שלחתי לו את המספר שלי ותוך 5 דקות נשמע הצילצול של הפאלפון שלי.
עניתי בקול השקט שלי:"הלו?"
"איזבל?את בסדר?"השתגעתי מהעובדה שהוא דואג לי.פשוט השתגעתי.
"כן."
"מה קרה לך?למה התפרצת ככה?"
"התקף."לא רציתי לענות תשובות ארוכות כדי לא לאבד שליטה על הכעס שלי.
"זה קורה לך הרבה פעמים?"
"לא."
"זה קרה לך אי פעם?"
"לא."
"את יכולה לפרט בבקשה?"הוא פשוט התחנן למידע.
"לא."
"את עייפה?"
"כן."
"למה?"
"בגלל היום הזה."
"יום נורא,הא?"
"אין לך מושג כמה."הרשיתי לעצמי קצת להשתחרר.
"תקשיבי,את חייבת להסביר לי מה קרה לך.אני לא אישן בלילה בידיעה שקרה לך משהו ואת שומרת את זה בפנים."
"המון דברים קרו לי ו…פתאום אתה בא וכמעט גורם לי לבכות אז פשוט נתתי למילים לצאת."
"מה קרה לך שגרם לך להתנהג ככה?"
חשבתי קצת והגעתי למסקנה:"ג'וי."
"האישה שאימצה אותך?"שאל בפליאה.
"כן.היא עיצבנה אותי מאוד כי היא חשבה שהיא באמת מבינה אותי.היא חשבה שהיא יודעת איזו ילדה אני.זה עיצבן אותי מאוד."אמרתי את האמת שאפילו אני לא ידעתי.
"אני מבין."הרגשתי את הכעס גואה בי שוב וצעקתי:"למה כולם אומרים שהם מבינים?!אף אחד לא מבין אותי!כולם אומרים את זה רק כדי לנחם אותי!כי כולם מרחמים על הילדה היתומה!נמאס לי!"ניתקתי וזרקתי בכוח את הפלאפון שלי על הקיר,נשמע כל של ריסוק אבל לא הסתכלתי.
כנראה ג'וי וביל שמעו אותי כי הם עלו למעלה ודפקו בדלת שלי.בלי לחכות לאישור הם נכנסו וג'וי אמרה בדאגה:"שמענו אותך צועקת ונבהלנו!"
התיישבתי על המיטה וסימנתי להם ללכת.לפני שהם הלכו שאלה אותי ג'וי:"את צריכה משהו?"
הנהנתי וביקשתי דפים,עיפרון ומחק.
היא שלחה את ביל להביא את הדברים,בפעם הראשונה הסתכלתי עליו.הוא היה צעיר,ג'ינג'י,עינים חומות נעימות,הוא לא היה שרירי אבל גם לא שמן,היה לו חיוך נעים שהצליח להרגיע.
"הנה הדברים.מה את הולכת לעשות?"בניגוד לג'וי,הסקרנות של ביל לא עצבנה.
"אני מציירת."
"אני הייתי מצייר."
"למה הפסקת?"
"הכרתי את ג'וי,מצאתי עבודה,התחתנו,התעשרנו.החלום שלי להיות צייר נעלם עם השנים."
"אולי החלום נעלם אבל הכישרון עדיין נשאר."
"נכון.אבל לא ציירתי כבר…כמה שנים טובות."
"למה?"
"ג'וי החזירה אותי לקרקע."
"אתה לא מצייר בגלל ג'וי?"
"לא!פשוט…היא נתנה לי להבין שאני לא צריך לעופף לי בין הצבעים והמכחולים."
"אמן תמיד יהיה אמן."
"למה את מת-"קטעתי אותו וביקשתי ממנו ללכת מכאן.
הוא הוריד את ראשו ויצא מהחדר.
ניגשתי אל המחשב וראיתי עוד אימייל מליאו.
פתחתי אותו בידיים רועדות,התיישבתי הותחלתי לקרוא בפחד:"איזבל,אני לא רציתי לעצבן אותך.אני חושב שאת צריכה עזרה.אני רוצה לעזור לך לצאת משם.את נהיית מתוחה שאת שם וממה ששמעתי מג'יימס הזוג הזה לא מי יודע מה שפוי.
אני מתגעגע אל העינים שלך.אני מתגעגע לשער שלך.אני מתגעגע אל החיוך העדין שלך.אל העור הקר שלך שגורם לי צמרמורת נעימה.
אני רוצה לראות אותך שוב,לדעת שאת בסדר.אני רוצה את הריח המשגע שלך.למה הלכת?
אני בא."
וככה המכתב נגמר.ניסיתי למצוא המשך אבל לא היה אחד.
איך הוא ימצא אותי?הוא לא יודע בכלל איפה אני גרה.איך הוא מכיר את ג'יימס?איך הוא נכנס לחיים שלי ככה?פעם הבנאדם היחיד שהיה חשוב לי היה ג'יימס.עכשיו זה גם ליאו למרות שאני יודעת שאני לא אמורה להרגיש ככה.מעניין איך מרגישים אנשים שיש להם חיים.בטח לא משעמם להם אפילו לשניה,הם תמיד עסוקים. מדברים עם חברים,רבים עם ההורים,מוצאים אהבה,יוצאים לבלות,הולכים לבצפר.
בצפר.מעניין איך שם.ממה שאני זוכרת המורות היו נחמדות והתלמידים התעלמו.מאז שאמא הלכה לא נגעה כף רגלי בבית הספר.לא הסכמתי ותמיד התחמקתי.לזלי כבר מזמן וויתרה והילדים למדו להשלים עם זה.כמובן שזה נתן להם עוד סיבה לשנוא אותי.מעניין איך הייתי משתלבת שם.האם היו לי חברות?האם הייתי תלמידה טובה?
שמעתי רעש של מכונית בחוץ.הצצת בחלון וראיתי מכונית שחורה חונה מול הבית ש ג'וי וביל(לצערי הרב,גם שלי)נער צעיר יצא משם עם כובע כחול ומשקפיים שחורות גדולות,ניחשתי שזה ליאו.
הוא הסתכל למעלה אל חלוני ונופף אלי.כן,זה היה ליאו.דימנייתי את פניו הנאות.היה לו שער שחור חלק עם פוני שהסתיר לו קצת מהעיניים החומות דבש שלו.הוא היה גבוה ומלא בביטחון עצמי.רק המחשבה שליו גרמה לי תחושת ביטחון והגנה.
הוא דפק על הדלת והעיר אותי מחלומותי.שמעתי את ביל פותח את הדלת.
ירדתי במהירות במדרגות וצעקתי תוך כדי שזה בשבילי.דימיינתי את חיוכה המרוצה של ג'וי.
ליאו נכנס לסלון,הוא נראה לי מתאים לשם.חייכתי אליו וסימנתי לו לבוא איתי.הודיתי בלבי לביל על זה שלא שאל אפילו שאלה אחת.
עלינו לחדר שלי בשקט.הוא לא דיבר וזה הלחיץ אותי.חשבתי שאולי הוא מתחרט על זה שהוא בא.
הוא התיישב על המיטה שלי ואני התיישבתי על הכיסא מחשב.הבטנו אחד על השני בדממה.
לפתע הופיעה קרן שמש מהחלון והאירה את פניו,העינים שלו הפכו לירוקות בגלל השמש וחיוכו ניצנץ מהאור.
זה היה רגע קסום בשבילי.
לבסוף הוא אמר:"את שונה."
זה הפתיע אותי.לא חשבתי שזה מה שהוא יאמר אבל תפסתי את עצמי בידיים ושאלתי:"למה אתה מתכוון?"
"את נראית שונה."
"לא השתניתי."
"אולי אני פשוט רואה אותך באופן אחר אז את נראית לי שונה."
"למה אתה פה?"הגעתי לענין.
"רציתי לעזור."
"אני לא צריכה עזרה."
"אני רוצה שתבואי איתי."
"ג'וי וביל לא יסכימו.הם יותר מדי מתלהבים ממני."
"אני אשכנע אותם.אני יכול להציע להם ילד אחר.לזלי אמרה לי שבהתחלה הם היו מעוניינים בג'יימס."
"הם לא יקחו את ג'יימס!"צעקתי.
"טוב,טוב.את עוד יותר לבנה ממה שהיית."
"זה האור."
הוא שתק.הרגשות שלי היו מעורבים,סוג של אהבה שנאה.כעסתי בגלל הרעיון שלו שביל וג'וי יקחו את ג'ימס אבל שמחתי שהוא בא.אהבתי אותו ושנאתי אותו.הלוואי שיכולתי לקרוא מחשבות.
"אני יכול לישון כאן הלילה?"למה הוא תמיד מצליח להפתיע אותי??
"אני אשאל את ג'וי וביל."
"את אוהבת אותם?"
"אני לא אוהבת כל כך את ג'וי.היא לפעמים מעצבנת.ביל יותר נחמד."
"כבר החלטת,הא?"הוא צחק.הצחוק שלו גרם לי פרפרים בבטן.
"יש לי מין כישרון כזה לזהות עם מי אני אסתדר ועם לא."
"מה איתי?"שאל חצי בצחוק חצי ברצינות.
"מה איתך?"לא הבנתי.
"מה חשבת עלי?את תוכלי להסתדר איתי או לא?"
"עוד לא החלטתי."
"למה?הרי את כבר מכירה אותי."
"לא,אני לא.אני מכירה את ליאו גרין המפורסם.לא את ליאו גרין הבנאדם."
"אני יכול לעזור לך."הוא נשכב על המיטה.מסתכל אל התקרה.קמתי מהכיסא ונשכבתי לידו.השער שלי התפזר על המיטה ודגדג אותו.הוא לקח קצוות שער ודגדג אותי,צחקקתי והוא התהפך על הבטן.
"אני מפחד מעכבישים,אני חושב שיש לי שער נחמד,אם הייתי יכול הייתי משנה את צבע העינים שלי לסגול,כשהייתי קטן הייתי משאיר עוגיות וחלב לסנטה,אני אוהב ספרייט,אני רוצה להתחתן לפני שאני אגיע לגיל 27,אני מתרגש כשאני מקבל הודעה,אני טיפוס שאוהב לחבק,אני רוצה 3 ילדים,אני אוהב לשחק בשער של בנות,כשאני מאכזב את המעריצים שלי א-"קטעתי בצחוק שלי ואמרתי:"אוקי,אוקי,הבנתי!"
הוא צחק ושאל:"אז…אנחנו נסתדר או לא?"
"המממ….תלוי…"
"תלוי במה?"
"במה שאתה חושב."בשלב הזה הפסקנו לצחוק ונהינו רציניים.
"אני חושב ש…