החיים הרגילים של נערה בגילי- פרק 5!

-נקודת מבט של גאלה-
אני ודני נפרדנו מדינה ודור, שהלכו לבתיהם, והחלטנו כל אחד לשאול את הוריו עם הם מסכימים לכך שנלמד בפנימייה.
אני ודני נכנסנו הביתה, ודני ישר צריך לצעוק "נירוש, אני מת עליך, את יכולה לבוא לשנייה?", אוי לא יכלתי לקבל אח יותר חנפן?, או לפחות שמסתיר את החנפנות שלו טוב?.
דודה נירה, יצאה מהמטבח והתיישבה על הספה החומה שבסלון, כשהיא מניחה על השולחן ממול, עוגיות ושוקו.
"כן?" שאלה, אני ודני היסתכלנו אחד על השנייה, והחלטנו בעיניים שאני מדברת, "נירה…." התחלתי, והתיישבתי לידה בספה, כשדני מאחורי יושב על הכורסא הירוקה בסלון.
"קיבלנו טפסים למילוי, של פנימייה… וחשבנו…" לא הספקתי לסיים, וכבר נירה קטעה אותי, "כן אני יודעת, בישביל זה אני הכנתי לכם את העוגיות והשוקו, האהובים אליכם, בישביל להיפרד".
אבל היא לא סיימה "אני נוסעת לסבתא אמה וסבא ג'לום לגור אצלהם בתקופה הזאת, גם כי אני לא יכולה להיות לבד, בנוסף לזה הם גרים מאוד קרוב לפנימייה, טוב נו, מול הפנימייה".
היא סיימה, אני גיחכתי "זה אומר שאת מסכימה?" שאל דני מאחורי עם פה מלא בעוגיות ושוקו.
אני הינהנתי אליו כתשובה, והוא שלח את ידו לכיס מכנסיו והוציא את הטלפון שלו, הוא שלח לדור הודעה וכעבור כמה שניות, דור ענה שהסכימו לו.
הרגשתי רטט בכיס הג'קט שלי, הוצאתי את הטלפון שלי, וקיבלתי הודעה.
~דינוששש~
'ההורים שלי מרשים, ונירה?'
'ישר אמרה כן, אני בדרך לארגן מזוודה'
'אני כבר ארגנתי, אני באה לעזור לך, חמש דקות אצלך'
'טוב'
"דינה באה אלי לעזור לי לארגן מזוודה" אמרתי לנירה, היא הינהנה כי היא רגילה לזה שדינה באה אלי, היא גרה קרוב אלי, והיא חברה שלי מאז שנולדתי.
"אחות!" שמעתי את דני צועק מהחדר שלו, נכנסתי לחדר וראיתי אותו שוכב על המיטה, ומיתעסק בטלפון.
"מה?" שאלתי, והרמתי הרמת בגדים שלו, שהיו זרוקים על הריצפה, אין לי מושג איך בפנימייה, הוא הולך לגור עם שותף בחדר מבולגן.
"אני גיליתי, שהנערים האלה, שאחד מהם הבן של ראשי העיר, הם מהפנימייה הזאת" אמר, אני הסתכלתי עליו ואמרתי "בסדר, לא משנה לי".
הוא זרק עלי את הכרית שלו, ולי לא היה כוח להחזיר, אז פשוט הנחתי אותה על מיטתו ואמרתי "דינה עוד מעט באה אלי, אנחנו הולכות לארגן לי מזוודה, אל תיכנס לחדר".
ויצאתי, סגרתי את דלת חדרו, וניכנסתי דרך הדלת שממול חדרו, דלת חדרי.
ניכנסתי אל החדר, ואז נשמעה דפיקה על דלתי, "כן?" צעקתי, הדלת נפתחה בזהירות, ודינה ניכנסה בה.
"יאללה, בואי אני אעזור לך" אמרה, חייכתי אליה, והיא התחילה לקחת בגדים שלי, ולדחוס לתוך המזוודה גם איפור שלי, כשהיא גמרה נשאר לי עוד מלא מקום כיוון שזאת מזוודה, רבת מימדים.
חשבתי קצת, ולבסוף החלטתי "אני לוקחת כמה ספרים וכדור כדורסל ובמיזוודה השנייה, היה השק איגרוף שלי והכפפות", היא חשבה קצת.
"אני לא חושבת שכדאי…" התחילה אבל אני קטעתי אותה, "מזוודה שלי, ואני מחליטה מה לשים בה, וגם אני אשים במיזוודה השלישית, את המטען של הטלפון, האמפי שלי, אוזניות לטלפון, אוזניות לאמפי, ומטען לאמפי, ואולי נדחוף כמה ספרים, כי אני לא חושבת שהם יכנסו במזוודה הראשונה".
היא הינהנה מהר, ואני צחקתי "יאללה, תעזרי לי".
היא צחקה איתי, וסיימנו לארגן את המיזוודה, ואז דודה נירה ניכנסה לחדר ואמרה "ההורים של דינה אמרו, שתישן אצלנו ומחר ביחד ניסע לפנימייה וגם ההורים של דור".
אני ודינה היסתכלנו אחת על השנייה וקפצנו על נירה "תודה!", בחיבוק דוב גדול מאוד, ומכל הלב.
אני ודינה התארגנו לשינה, ונרדמנו.