הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 49 + 50 (פרק כפול)

הם שמעו קול חזק, כמו מטוס שעבר את מהירות הקול, ואז לבסוף הבניין כולו רעד וכתם אדום חסם את אור השמש, שגם ככה היה חלש מאוד.
"הדרקון כאן" אמר טום בקול מלא יראת כבוד.
"בואו" אמר בריאן "נעלה למעלה."
הם עלו שישתם במעלית אל קומת הגג שם ראו את הדרקון.
הדרקון היה כמו לטאה שהגדילו בעזרת מכונה עתידנית כלשהי, כולו צבוע באדום והיה מכוסה כולו בקשקשים. סביב הראש שלו היה קרום שדמה לרעמה בצבע אדום כדם. היה לו אף כלבי, שלפעמים, בזמן נחירה ירק קצת אש. הדרקון היה שקוע בשינה. גופו היה אצילי וארוך, וזנבו ארוך ונגמר בכדור אדום מלא קוצים ארוכים כבדים ועבים.
"אז פשוט צריכים לחסל אותו?" שאל אוון. פרל שלפה את החנית שלה, בריאן הוציא חרב. טום שלף גם הוא. אנדרו מצא חץ וקשת בחנות, ונופר, אף על פי שהבינה לליבו של הדרקון בגלל השינה, התכוננה גם היא עם חרב.
"לא!" קרא קול מאחוריהם. קול שעורר בטום קונוטציה שלילית מאוד. הם כולם הסתובבו ולפתע ראו זוג אנשים.
אחד מהם הם זיהו, האהוב של פרל, אל המלחמה, ארס. השנייה הייתה אישה שטום זיהה מחלומו. אתנה. אלת החכמה.
"אל תהרגו את הדרקון!" קרא ארס.
"למה לא?" שאל אוון "הנבואה אמרה בפירוש שיקטלו את עברו של הינשוף."
"פשוט לא" אמרה אתנה "אם תהרגו את הדרקון, הוא יישלח לטרטרוס, ואז, כל נשמה שתרצה להשתחרר תוכל להשתחרר דרכו."
"אז למה לא עצרתם אותנו בדרך?" שאלה פרל.
"ניסינו" אמרה אתנה "בכל מיני דרכים."
"אז אתם אחראיים למעלית?!" כעס אנדרו "בחיי, אתם הייתם הורגים אותנו!"
"טוב, היינו צריכים" התחילה אתנה.
טום פער עיניים.
"אז מי מכם גנב לי את הזיכרון? מי מכם גרם לי להתאהב בעצמי? תגלו לי הכל!" קרא טום בכעס. עיניו מלאות זעם.
"אני גנב הזיכרונות" אמר ארס "אבל זה היה לטובת הכלל."
"תחזיר לי אותם מיד!" צעק עליו טום "עכשיו!"
"ראה הוזהרת" אמר ארס והניף בידו.
העיניים של טום התגלגלו בתוך עצמן והוא נפל על האדמה.
"מה עשית לו?!" שאל בריאן בכעס.
"אל תדאג, המוח שלו רק מקבל חזרה את הזיכרונות, זה הכל, אסטיקוב" אמר ארס, וביטא את שם משפחתו של בריאן, כאילו זהו עלבון.
"אז כל הדרך הזאת התעללתם בנו בשביל לעצור אותנו?" שאלה פרל.
"פחות או יותר" אמרה אתנה.
"אז למה לא אמרתם לנו מראש?" שאל אוון בקול שקט ורך, שהיה מטריד הרבה יותר מצעקות, כיוון שאמר את האמת.
אתנה השפילה את מבטה, וגם ארס.
"ואת אמורה להיות אלת החכמה" אמר אוון בשקט.
אתנה נראתה מתביישת בעצמה.
טום פקח את עיניו האפורות אל עבר שמי הלילה. הוא נזכר בהכל. הוא ידע מי הוא, מה הוא, איפה הוא נולד, על הילדות שלו, על הכל, ואז נזכר בשנאתו לדרקון הוולשי. השנאה העזה. דברים שהוא עכשיו זכר, הדרקון שהרג את אביו, שכל כך אהב. פתאום טום הבין למה מחקו את זיכרונותיו.
"אז עכשיו פשוט נחזור למחנה?" שאלה נופר "ככה נגמרת ההרפתקה?"
"כן" אמר ארס "אבל הצלחנו לקבל בשבילכם פיצוי, כל אחד מכם מקבל משאלה אחת ויחידה שתתמלא בשבילו." אמרה אתנה "אנדרו?"
"הממ…" אמר אנדרו.
"לידיעתך" אמרה אתנה "אתה מסוגל להפנט גם את עצמך, אתה יכול להגשים את החלום שלך בעצמך."
אנדרו הסמיק לחלוטין אבל הנהן.
"אתם אלים?!" שאל בריאן בתדהמה, ובעיכוב.
"כן" ענה ארס.
"וואו!" קרא בריאן בהתרגשות מוחלטת.
"מה איתך, אוון?" שאלה אתנה.
הוא שלח מבט חטוף בפרל. "אני רוצה להגיד את זה בשקט, לך, אישית, כלומר…" הוא הסמיק כולו מביישנות.
"בוודאי שאתה יכול" אמרה אתנה.
הוא התקרב אליה ולחש לה באוזן את הבקשה שלו. היא פערה עיניים.
"אין בעיה" אמרה אתנה.
"מה ביקשת?" שאלה פרל.
"זה סוד" הוא אמר בחיוך.
היא חייכה אליו בחזרה.
"אז אתה יודע מה?" היא שאלה. היא ניגשה לאתנה ולחשה גם לה.
אתנה חייכה אליה חיוך לבבי.
"אין שום בעיה"
"תודה רבה לך" היא אמרה וקדה לה קידה.
"מה איתך, נופר?" שאל ארס.
"גם זאת סוד" אמרה נופר. היא התקרבה אל אתנה וארס ולחשה בשקט את הסוד שלה.
אתנה חייכה חיוך רחב והקישה באצבעותיה.
אנדרו, שבינתיים בחן בלהט את שיערו הבלונדיני של טום, ואת היופי שלו, ואת השרירים, לפתע שכח לחלוטין על מה הוא הסתכל. טום כבר לא עניין אותו כל כך. מה שעניין אותו היה הוא עצמו, ונופר.
"ואתה טום?" שאלה אתנה.
נופר חיבקה את אנדרו.
"מה ביקשת?" הוא לחש לה.
"אתה חסר ביטחון לחלוטין, ביקשתי שאתה תאהב את עצמך קצת יותר."
"בזבזת את המשאלה שלך עלי?" שאל אנדרו, עדיין בלחש.
"כן" היא אמרה.
הם התחבקו בכוח.
"כן, טום?" שאלה אתנה.
"אתם נשבעים לי שתקיימו את המשאלה שלי בכל מקרה?" שאל טום.
"נשבעים?" שאלה אתנה.
"כן" אמר טום "נשבעים, בנהר סטיקס, בבקשה."
"אני נשבע בנהר סטיקס שאני אמלא את המשאלה הזאת כל עוד היא סבירה בעיניי" אמר ארס.
"גם אני" אמרה אתנה.
רעם נשמע במרחק.
"אוקיי, אני רוצה לגנוב לשניכם את הזיכרון" אמר טום "אתם עשיתם את זה לי, אתם התעללתם בי, עכשיו אתם."
ארס פער את פיו "חוצפן" הוא נזף בו.
אתנה הייתה המומה.
"הבטחתם לי" אמר טום "קדימה."
הוא הניף בידו והוא הרגיש בכוח זורם בידיים שלו, בעוצמה בלתי ניתנת לתיאור. הוא הרגיש זיכרונות חדשים בראש שלו. הוא לא הצליח לקרוא אותם, אבל הוא הרגיש אותם, כאילו שמש זורחת לו בתוך הראש.
אתנה וארס היו מופתעים והמומים לחלוטין.
טום נקש באצבעותיו ושניהם נעלמו.
"אתה… גנבת… לאלים… את… הזיכרון" אמר בריאן בפה פעור ובחוסר אמונה מוחלט.
"כן" אמר טום.
בריאן שרק שריקה קטנה של התפעלות.
הם עלו למטוס לוורשה, פולין, משם הם עלו למחנה.
כל הזמן, טום התנהג מוזר, ודיבר מוזר, כנראה כיוון שזיכרונות של חיים של אלים רבי עוצמה נצצו לו בראש.
הם נכנסו למחנה, שם כולם הריעו להם שהם נכנסו.
הרימו את ידיהם.
את בריאן קיבלו כחניך.
הכל היה לקוח מסרט, ואנדרו קיבל את עצמו, ונופר והוא התנשקו להם. אוון ופרל הביטו בעננים בשמיים וצחקו זה עם זה.
בריאן הסתגל לחייו, וטום, טום הרגיש יותר טוב מאי-פעם.
וכך קרני השמש פגעו במחנה החצויים, והכל היה בהיר.