Need For Speed – פרק 13

-נואליה-

״אני לא מאמינה שהמצבר נתקע!״ אמרה אלכסה מופתעת, רוכנת מעל מכסה המנוע של הרכה הכחול כהה שלה, החונה בצדדי הכביש.
״ויקטור בדרך לא?״ שאלתי אותה, נשענת לידה על הרכב, היא הביטה בי במבט מתנצל.
פענחתי לבד את פשר המבט שלה, ״בבקשה תגידי לי ששון לא בא לפה״ אמרתי חרדה טיפה, אני כל כך מתביישת לראות אותו משום מה, מאז שהוא איים עלי לא לחזור לשכונה הזאת, מאז שאלכסה סיפרה לי הכל עליו.
״אוקיי, אני אתפוס מונית, ואסתלק לפני שהוא יגיע, ואנחנו נתראה בערב כמו שקבענו״ אמרתי את התוכנית המאולתרת שעברה לי במהירות בראשי.
״זאת התוכנית הכי גרועה ששמעתי אי פעם בחיי״ אמרה שוב בהתנצלות וצחקקה, הבטתי בה מיואשת, נאנחת ביני לבין עצמי.
״אל תלכי!, זה רק שון, נגיע למוסך, ואז נילך לאן שבא לך״ אמרה אלכסה, היא הביטה בי במבט מתחנן שלא אלך, עינייה החומות כהות הבריקו תחת אור קרני השמש הלוהטות שמילאו את שמיי הבוקר הבהירים, אפילו ענן אחד לא נמצא בשמיים.
״את כל כך חייבת לי על זה״ אמרתי לאלכסה באנחה קלה, הלילה האחרון הפך אותנו לחברות הכי טובות, בחיים לא הייתי הסוג המשתף, וכשהכרתי את אלכסה לא היה לי שום בעיה לספר לה כל מה שעבר עלי, לשתף אותה ברגשות שלי, היא מבינה אותי, היא יודעת מה אני מרגישה, והיא יודעת איך לתמוך.
״מבטיחה״ חייכה לעברי חיוך מרוצה ויפה,
החושף טור שיניים לבנות וישרות.

–
״זה לא המצבר, נשרפו לך הפיוזים, והכבל התלת פיוזי שלך נקרע מהקצר״ מלמל אל אלכסה תוך כדי התעסקות במנוע.
״איכס שון, אתה שיכור״ היא צחקקה כשרכנה לידו, הוא צחק, ״אני לא שיכור״ קרץ לעברה בשובבות.
״אני אתקשר למאט שיבוא עם הגרר, אתן יכולות ללכת אם אתן רוצות״ הוא אמר, מבטו עובר להביט עלי, כל הזמן הזה רק התחמקתי מהמבט שלו, התחננתי ביני לבין עצמי שלא יביט לעברי, שהמבט שלו לא יתקל במבט שלי.
זה יותר מידי מוזר, ומכאיב עבורי…
בדבריו הוא התכוון אלי, הוא לא אוהב את העובדה שאני נמצאת בשכונה הזאת, באזור הזה, מאז אתמול בבוקר, מאז הכמעט אונס…
״אנחנו הולכות״ מלמלתי לעברם, אלכסה נעמדת מצידי השמאלי.
העיניים הכחולות בהירות שלו, כמו קרח קפוא, כמעט שקופות הבריקו תחת קרני השמש לעברי, חודרות אל מתחת לכל השכבות שלי, רואות אל מתחת לכל המסכות, קולטות מה מתחולל לי שם מתחת לראדר.
והוא פשוט מתעלם…
״להתראות״ חייכה אלכסה בשובבות אל עבר שון שחזר לרכון מעל תא המנוע הפתוח, הוא לא השיב כלום, התחלנו לצעוד ברחוב אל עבר המוסך.
התמונה הזאת של עיניו מביטות לעברי, חודרות אלי מתחת להכל, לא יוצאת מהראש שלי, חקוקה עמוק על כך שמה בזיכרון.
גם אחרי הרבה זמן שאני כבר לא רואה את צבען המיוחד והבהיר .