החיים הרגילים של נערה בגילי- פרק 3!

-נקודת מבט של גאלה-
הסתכלתי עליו, ונזכרתי בכל הפעמים שסירב לי על הבקשות שלי להתקבל לקבוצה של הכדורסלנים, בגלל שאני בת.
אבל זאת הזדמנות של פעם בחיים, חשבתי קצת והמנהל הסתכל עליי ונראה כאילו הגיע להחלטה לומר משהו.
"אני ראיתי איך שיחקת בקבוצות ילדים ונוער כשהיית קטנה.. ושמתי לב שכל פעם שהקבוצה שלך ניצחה זה היה כי את קלעת את רוב הסלים, אז מרוב כל משחק שאנחנו מפסידים, אני מתחיל להתייאש והחלטתי להכניס שינוי השנה, השנה תיהיה בת אחת בקבוצה, וזאת את" סיים המנהל בדרמטיות.
דינה היסתכלה עלי מהצד והינהנה במהירות כדי שאני הסכים לדבריו, אני הינהנתי גם אך הפעם לכיוון המנהל "אני מסכימה!" אמרתי וקפצתי על המנהל בחיבוק, הוא צחק וחיבק חזרה, יכולתי להרגיש את המבטים עלי.
"אני מצטערת" אמרתי קורנת מאושר, בזמן שהוא התכופף והרים את הלוחית- דיסקית, עם השם שלו- בני.
"תודה המנהל אני לא האכזב אותך" הבטחתי, הוא חייך אלי ואז פנה שוב לדינה "גברת דינה, בבקשה גשי למשרדי ותביאי לגברת נרמי פה את לוח המשחקים והאימונים, להתראות".
הוא הסתובב, והלך מהמגרש כשדינה מאחוריו, ואני חזרתי לראות את המשחק, ומה הסתבר? הם עד עכשיו רבו על הצדדים.
"מה הולך פה?" שאלתי ועליתי על המיגרש, דני סימן לדור להגיד לי משהו, דור הינהן והתקרב אלי, הוא לחש לאוזני "אח שלך לא סובל את ג'ורג' השוויצר, אז הוא החליט לסגור חשבון".
הוא התרחק קצת כדי לראות את פני, אבל עדיין צמוד אלי, אני רק נאנחתי וניסיתי לעקוף אותו ללא הצלחה.
"נו מה הקטע?! תן לי לעבור!" אמרתי לדור עצבנית, אני לא סובלת כשלא נותנים לי מה שאני מבקשת.
דור החזיק לי את היד ולא הרפה, הוא התקרב אלי ולחש לי באוזן "אל תתערבי, אח שלך ואני לא אוהבים את זה, זה שאת מתאגרפת מושלם לא אומר שאת צריכה להגן על אחיך הגדול, הוא צריך להרביץ זה הבעיות שלנו, להיות גברים".
אני חשבתי על זה, הוא צריך להיות גבר, אבל מה לעשות שאני רוצה להגן על אחי, דור הרפה ממני ואני כרגיל, התקרבתי לשדא הקרב.
"עופי מפה!" צעק דני, אני חייכתי, היסתכלתי על הבנים מהבית הספר המתחרה ואמרתי "אני לא הולכת לעוף, כי אתה צריך עזרה מול בנים כאלה, אתה לא התאמנת כבר 5 שבועות, ולהם יש וואחד שרירים".
הוא היסתכל על הקבוצה המתחרה ואמר "להם יש שרירים?" והתחיל לצחוק, כל הח'ברה אחריו.
"כדאי לך להקשיב לאחותך כי היא צודקת, הרי כל החננות צודקות ,לא?" אמר ג'ורג' והיסתכל על חבריו בקבוצה, התקדמתי קדימה, והרמתי את השרוולים עד למרפקים.
"החננה, הזאת" אמרתי והדגשתי את המילה חננה "יודעת להרביץ מאוד טוב, והיא מתאגרפת כל יום, אז מה אתה רוצה שימחץ קודם, העין או כל הפרצוף?" שאלתי בעצבנות.
הוא היסתכל עלי והתקרב אלי, הוא לקח את שיערי החלק אל מאחורי אוזני ולחש לי לאוזן "את לא תרביצי לי, את לא יכולה".
מה שהכי עיצבן אותי זה שזה נכון, אני לא יודעת למה, כל אחד ואחת שרציתי להרביץ לו או לה, הייתי מרביצה בלי לחשוב, אבל עכשיו… זה שונה.
הוא התרחק, וראיתי מהצד את המבט העצבני והכועס של דור ושל דני, היסתכלתי על ג'ורג', הוא הסתכל עלי חזרה.
אני השפלתי מבט, ירדתי מהמיגרש ,לקחתי את התיק שלי מהדשא, וכשהתכוונתי ללכת ניזכרתי במשהו.
"אה ודני!" קראתי והסתובבתי בחזרה, הוא הסתכל עלי ואני המשכתי "המנהל הציע לי להיות בקבוצה של הכדורסל והסכמתי".
הוא הסתכל עלי בחיוך, אבל לדור היתה עדיין אותה הבעה כועסת ועצבנית.
אני הסתובבתי חזרה, והתחלתי ללכת, לכיוון ההנהלה, כדי לקבל את מערכת האימונים והמשחקים שלי.
פתחתי את דלת המזכירות החומה, ונכנסתי לתוך החדר, שעבר ככל הנראה שיפוץ מהפעם האחרונה שראיתי אותו.
הקירות היו בצבע תכלת עם פרפרים צבעוניים מצויירים עליו, הרצפה היתה מרוצפת ברצפות שיש ירוק וחום, והכיסאות עץ הוחלפו לספות נוחות.
על יד השולחן החום, ישבה דינה, כשהיא מתקתקת על המחשב, השעון שעל הקיר סימן שבעוד כ5 דקות יהיה הבית ספר מלא, והצילצול של תחילת שנה ישמע.
דינה ראתה אותי, קמה מכיסאה הרישמי מעכשיו, ולקחה מהמדפסת את מערכת האימונים והמשחקים שלי.
המנהל יצא מהחדר שלו, המחובר לחדר המזכירות, הוא אמר לדינה שהיא משוחררת ויצא מהמזכירות.
דינה התקרבה אלי ואמרה "שמעתי שיש לך בקבוצת כדורסל כמה חתיכים חדשים, וישנים" והחיוך לא ירד מפניה.
זאת אחת הסיבות, ונראה לי המרכזית אצלה, שהיא מעודדת אותי להתצטרף לנבחרת הכדורסל.
אני גיחכתי ואמרתי "בסדר, בסדר עכשיו כולם יבואו ונברר הכול, ואני בינתיים אספר לך מה קרה בזמן שלא היית בדרך לכיתה".
יצאנו מהמזכירות וסגרנו את הדלת, פנינו לכיוון המסדרון הרועש שהתמלא בתלמידים, כשאני מספרת לה את הסיפור.