הזדמנות- פרק 40- אחרון

מנקודת המבט של עמית:
קמתי בבוקר ליום שקט של לימודים. הכנתי את הקפה, לקחתי את התיק, לקחתי את הכסף שאמא השאירה לי על הדלפק ויצאתי החוצה. ידעתי מה התאריך, ידעתי מה אמור לקרות בו ופשוט חיכיתי, חיכיתי לראות מה יקרה. אחרי הנשיקה ביני לבין נועם לא דיברנו, אני לא זוכרת בכלל מה היה ואיך אחד מאיתנו הלך, אבל שנינו היינו צריכים זמן לחשוב. זו הייתה נשיקה מדהימה, חלומית, מלאה בכל התחושות האחרות. לא עלו לי בנים אחרים למוח בזמן הזה. גם אתמול אחרי השיחה עם גיא הכל מרגיש לי טוב. אז למה לי אין מצב רוח?
"בוקר טוב" אמר לי אמיר כשעמדתי ליד הלוקרים. חייכתי אליו חיוך קטן. "מה קרה? אין מצב רוח?" הוא שאל אותי.
"אפשר ללכת לדבר?" ביקשתי אחרי שסגרתי את הלוקר.
"בטח, בואי" הוא חייך אליי.
כשהתיישבנו בחצר סיפרתי לו שיש לי כל מיני חששות כי אני לא בדיוק יודעת מה לעשות, שכל החודש ומשהו האלה פשוט לא עשו לי טוב. שאני כן מרגישה שאני צריכה הפסקה, אבל ההפסקה הזו לא יכולה לבוא בלי שאתן תשובה לנועם. אני יודעת שאני רוצה אותו, אני יודעת גם שנכון לי להיות איתו, אבל הכל מרגיש לי כאילו שום דבר לא באמת צריך לקרות. כל מה שאני מרגישה כרגע זה שאני שוב אפגע בנועם, ושוב הוא יסלח ושוב לא נדבר ונתקן על זה.
"אני לא באמת חושב שיש לכם על מה לדבר" אמר לי אמיר, "הוא הסביר טוב מאוד את העמדה שלו ואת מה שהוא חושב, ואת יודעת מה את רוצה. לא צריך לדבר על הבגידה".
"אתה לא מרגיש שמשהו לא סגור שם?" שאלתי.
"אני מרגיש שכל מה שאת צריכה זה להירגע ולחכות לראות את מה שנועם הכין לך" הוא חייך.
"אתה יודע?" צחקתי.
"אני שמעתי לחשושים" הוא אמר, מנסה לשמור על המתח והסקרנות שלי.
כשיצאתי מבית הספר ראיתי את נועם נשען על המכונית שלו, מחייך אליי. התקרבתי אליו וחייכתי. "מה קורה?" שאלתי בחיוך.
"מצוין" הוא אמר ונתן לי נשיקה בלחי, "איך עבר היום?".
"ארוך.." אמרתי. השעה הייתה כבר שלוש. ניסיתי להתחמק ממנו כל היום. את רוב היום העברתי בשיחות עם אחינועם או בזה שאמיר אמר לי שצריך כבר להתחיל להגיע אל אמצע העבודה שלנו. צחקתי ואמרתי לו שממש שכחתי ממנה.
"יש לך עוד כוח?" הוא שאל אותי.
"כמה מסובך מה שתיכננת?" צחקתי.
"מסובך זה לא" הוא חייך, "בואי" הוא חייך אליי. עשיתי כדברו ונכנסתי למכונית. הוא נסע לכיוון המזח.
"אני חושב שאני אהבתי את הים מהרגע הראשון שנולדתי" הוא צחק, "וכמה שזה ישמע קיטשי ומומצא, האהבה לים הגיעה בירושה אני חושב. סבא שלי היה מלח" הוא אמר בזמן שאנחנו צועדים לכיוון הסירות, "ואבא שלי היה אוהב לקחת אותי לים לראות את הדייגים תופסים דגים, וניסיתי ללמוד אבל הראש שלי בסופו של דבר לא היה בתוך זה. אז הבאתי אותך לפה, כדי שתיחשפי למי שאני באמת" הוא חייך אליי ונעמד. השמש הייתה מאחוריי. ידעתי שיש שקיעה מוקדם. ידעתי שאני גם אזכה לראות איתו את השקיעה היום.
"הים תמיד הזכיר לי את עצמי, חזק ובועט מצד אחד, ורגוע לגמרי כשבא לו מצד שני. הוא תמיד זורם ובכל מצב, וכשהגשם נופל עליו הוא מתמלא מחדש. אצלי הגשם זה תמיד היה החברים. אני חושבת שגם אני אוכל כאן ליד הים לחשוף את מי שאני באמת".
אחר כך עלינו שנינו לסירה ואפילו לא שטנו. העדפנו לא לקחת את הסיכון. למרות שנועם ידע בבירור לאן לקחת אותה העדפנו להישאר ליד המזח. הוא פרס שם שמיכה והכין לשנינו פיקניק. זה היה נראה כמו בסרטים. דיברנו על הכל, על דברים שהייתי מצפה לדעת עליו אחרי חודש של היכרות, חודש של זוגיות אפילו. הוא ענה על השאלות ששאלתי, אני עניתי על שלו. הכל הרגיש נינוח, זורם, רגוע. אהבתי להיות איתו. זה הרגיע אותי כמו שהים תמיד מרגיע אותי.
"אני שמח שעשינו את זה" הוא אמר לי, "הרגשתי שאני ממש צריך את זה".
"ומה הלאה?" שאלתי אותו.
"הכל תלוי בך. את יודעת מה אני רוצה, אני גם יודע שאת מפחדת, אני רואה את זה.. תאמיני לי שאין לך ממה. שמעתי מגיא שפתרתם דברים. הוא בא להגיד לי שהוא מת שנהיה ביחד, שמגיע לי, שהוא רואה בעצמו שאת.. זה". הוא חייך אליי חיוך מובך והשתתק. הוא הוריד את ראשו וחיפש אחר ידי. קלטתי על פרצופו אור אדום קטן. הסתובבתי וראיתי את השקיעה היפה שיורדת אל הים.
"תני לי הזדמנות להכיר אותך כמו שצריך" הוא ביקש ממני והוציא אותי מכל החלומות על חום השמש שיורדת אל הים.
"בוא נתחיל מההתחלה. מי אתה?" חייכתי אליו.
"אני נועם, נעים להכיר".
"אני עמית" חייכתי אליו, "חברה שלך".