הנבואה – פרק 22

אן ישבה על הקרקע הקרה, כשהגשם יורד בחוזקה והרעמים מרעימים בשמיי הלילה האפורים. היא הביטה למעלה, כחולמת. הכוכבים היו מועטים וכמעט ואינם נראו. הירח הוסתר בחלקו על ידי עננים אפורים כהים שבישרו על בואו של גשם נוסף. שיערה האדמוני של אן התנופף קלות סביב פניה בעקבות הרוח הקלה שנשבה. הוא היה רטוב, ממש כמו כל גופה. לפני כן שיערה היה בוהק ובולט, אך כעת הוא נראה נורא. המחסור הרב גרם לשיערה לאבד עם הזמן את בוהקו, ונראה כעת כלהבה שנכבתה. רק זיכרונות מהלהבה שבערה פעם כל-כך חזק, שדבר לא כיבה אותה.
אן ניסתה להפסיק לחשוב על זה. אבל בלי חבריה שהסיחו את דעתה, היא לא יכלה שלא לחשוב על זה. עליהם. על המשפחה שלה.
לפתע ברק פילח את האוויר הקר, והרעם בה כשתי שניות לאחר מכן. הוא היה כה קרוב, כה מפחיד. שריפה פרצה. אן הביטה באימה באש המשתוללת ובאנשים הבורחים על נפשם לביתם. לה לא היה מה לעשות. היא לא יכלה לברוח לביתה.
היא הרימה את כובע הקפוצ'ון על ראשה, מנסה להסתתר מהגשם שהתגבר עוד ועוד. היא חיכתה להם. למה הם לא חזרו? למה הם השאירו אותה לבד?
לפתע היא שמעה קול צעדים קרוב. זה נשמע כאילו מישהו רץ, אל כיוונה. למה שמישהו ירוץ לכאן? חשבה. כולם הרי חוזרים לבתים שלהם עכשיו.
ואז היא ראתה אותו. הוא נראה כה מאיים, עם מעילו השחור כשיערו. עיניו היו שחורות בוהקות. ניצוץ אכזרי הופיע בהם, ולמרבה אימתה של אן, לא נכבה.
הוא החזיק בידו סכין קטנה אך חדה. אן נרתעה, אבל אז נזכרה שהיא יושבת שעונה על הקיר. היא התרוממה והחלה להכין בראשה תכנית הימלטות מהאיש, שנראה היה שרוצה לדקור אותה.
האיש התקרב בצעדים איטיים אל אן, ולאחר מספר שניות אן כבר לא יכלה להימלט. היא הייתה כלואה בין הקיר לבין האיש.
הוא הניף את סכינו למעלה-
אן צרחה בכל כוחה. היא פקחה את עיניה והתרוממה באימה. זיעה כיסתה אותה, ונשימתה הייתה בהולה ומפוחדת. היא הביטה סביבה ונרגעה רק כאשר ראתה את וויל, שניר וספיר שוכבים על הקרקע, שקועים בשינה עמוקה. היא נשמה לרווחה. היא לא העירה אותם.
הלילה היה קריר. רוח קרירה נשבה ושיערה התנופף קלות בכיוון הרוח. השמיים היו נקיים מעננים, נראו רק הכוכבים והירח. הכוכבים בהקו וניתן היה לראותם בבירור. הירח היה מלא והאיר באורו הקלוש את הסביבה.
לפתע היא ראתה משהו נוצץ באור הירח, הרחק בפינה. היא התרוממה והתקדמה באיטיות אל עבר החפץ הנוצץ, וכאשר הייתה מספיק קרובה ראתה שזוהי סכין. סכין קטנה אך חדה. להבה היה עטוף במעט דם שנקרש מזמן, לפני מספר שנים. זו הייתה אותה סכין מפעם. אן צווחה והתרחקה מהסכין.
זה היה אותו המקום. אותו המקום בו זה קרה.
היא נזכרה בהכול. בכל מה שרצתה לשכוח לעולמים, אבל ידעה שלעולם לא תוכל לשכוח.
האיש הרים את הסכין מעלה. לפתע הוא הופיע. בלורית שיערו השטני בלטה באזור הקודר.
"תומר!" אן צרחה את שמו. הוא הביט בה, ואז ראה את האיש. הוא התקרב אל האיש בריצה מהירה מקדמת הסמטה. הוא נתן לאיש מכה חזקה ביד, והאיש שמט את הסכין, כשהוא צווח מכאב ומחזיק בידו האדומה.
תומר הרים את הסכין והניף אותה לעברו של האיש.
ומשם הכול קרה מאוד מהר. אבל אן זכרה זאת כה לאט. כאילו כל שהזיכרונות רוצים זה להתעלל בה. להכאיב לה. לא להשכיח לה את זה לעולם.
הוא הניף את הסכין לעברו של האיש. האיש העיף באן מבט חטוף, ואז סובב את ידו של תומר בחוזקה כזו שאן שמעה את העצם נשברת. תומר צרח.
האיש חטף את הסכין מידו ואחז בה בחוזקה. הוא הניף את הסכין לעברו של תומר והפעם דבר לא עצר אותו. הוא נעץ את הסכין בתומר. באזור הלב. ואז הוציא את הלהב ושמט את הסכין על הרצפה, לשמע צרחותיו של תומר.
אן צרחה גם היא. היא הביטה בזעם באיש המתרחק כשחיוך קטן וזדוני על פניו. בכעס. בשנאה יוקדת.
היא התכופפה לצדו של תומר.
תומר הפסיק לצרוח. עיניו היו עצומות. חזו עלה וירד כה לאט, ולאחר כשלוש דקות נעצר.
לא, תומר! לא!" אן צרחה את שמו פעמים כה רבות, עד שוויל ושניר הגיעו ואילצו אותה להפסיק לצרוח.

אן הביטה סביבה בקדרות. הירח שהאיר לא עזר לה כל-כך. היא כל-כך רצתה לשכוח ממנו, לא רצתה להיזכר במה שקרה לו. מה שהיה אמור בכלל לקרות לה.
לפתע הרגישה שמישהו מתקרב בצעדים חרישיים לעברה. היא לא הסתובבה.
הוא התיישב לצדה על האדמה הקרה ונעץ בה את מבטו. אבל מבטה היה נעוץ בקרקע.
"את עדיין מאשימה את עצמך, נכון?" הוא שאל. אן הנהנה ומספר דמעות זלגו מעיניה. היא הרימה את מבטה ועיניה פגשו את עיני הטורכיז של וויל. גם עיניו היו מלאות כאב.
"את צריכה להבין שלא את אשמה. הוא זה שבחר להציל אותך מהאיש ההוא. הוא זה שראה אותך במצב נואש והציל אותך, הקריב את עצמו למענך. הוא לא היה רוצה שתבכי על זה. הוא לא היה רוצה שתאשימי את עצמך. הוא היה רוצה שתמשיכי את חייך. כי הוא ידע, בדיוק כמוני, שהוא יישאר בליבך. בלב של כולנו. זה מה שהוא רצה. ואת לא צריכה להאשים את עצמך. כי את יודעת שהוא עדיין אתך. תמיד."
היא הנהנה. עוד דמעות קטנות חמקו מעיניה, וזלגו במורד פניה עד שהתנתקו ממנה וצנחו אל הקרקע.
שניהם חזרו למקומם לצד חבריהם. וויל נרדם תוך זמן קצר, עד כדי כך עייף הוא היה.
אבל למרות שאן הייתה עייפה לא פחות ממנו, עיניה נשארו פקוחות עד שעה מאוחרת בלילה, כשהמחשבות על אן והמשפט 'לא אני אשמה' חולפות בראשה ללא הפסקה.
היא נרדמה רק לפנות בוקר.