שאיפות החיים. פרק 1. (לא סגורה על השם)

"יש לי חלום" כתבתי לעצמי ביומן, מנסה להאמין שיום אחד אממש אותו.
"להיות מאושרת" המשכתי תוך כדי שאני מוחה את דמעותיי.
נאנחתי אנחה כבדה ועצבנה אותי הידיעה שכמעט כל אחד היה אומר שיש לו חלום אחר: להיות מפורסם, נערץ, להיות מישהו אחר ועוד המון דברים שטותיים שאני אפילו לא יכולה לחלום עליהם.
השעה כבר הייתה מאוחרת. החלטתי לצבור כוחות והלכתי לישון באותה ידיעה שהיום למחרת יהיה כמו שאר הימים בעיר שלי – מזוויע.
הבוקר בא והשעון המעורר שלי צלצל עם שריקה של ציפורים מצייצות. דבר שרק יכולתי לחלום עליו. לשמוע ציפורים אמיתיות.
קמתי מהמיטה, שטפתי פנים וכהרגלי הסתכלתי מבעד לחלון על הנוף של העיר הכלל שמיים אפורים וקודרים, עשן מבנייני התעשייה, פיח, ריח נוראי שחודר לבית ובעיקר ערימות רבות של אשפה ופסולת. אבל אם הייתי מסתכלת אל האופק הרחוק לעומק, בימים שהראות בהם טובה, היה אפשר לראות פיסה ירוקה וקטנה במרחק רב. פיסה שקרוב לודאי שבמציאות היא למעשה משדאות ענק ירוקות המשתרעות על שטחים נרחבים, מקום בו הציפורים מצייצות, פרפרים עפים מפרח לפרח, זמזום דבורים נשמע, בעלי חיים החיים באושר, פרחים מלבלבים, עצים… זה היה החלום שלי. להגיע לשם. למשדאות האלו.
"ליה, מתוקה שלי, מה את עושה?" אמא הביטה בי בתמהון.
הבטתי בה ושבתי להסתכל מבעד לחלון אל עבר אותן המדשאות השוכנות להן בעיירה המרוחקת. תהיתי לעצמי איך זה שמדשאותיה מבצבצות להן מבין כל הצחנה, הלכלוך והאוויר המזוהם של העיר, ובנוסף, חשבתי לעצמי, מה האנשים מהעיירה הזאת רואים כשהם מסתכלים על העיר שלי. בטח מאושרים מזה שהם לא גרים בה ומודים בכל יום לאל על כך. ואני, בניגוד אליהם, בוכה כל יום ומתפללת שזה ייגמר.
"שוב פעם המדשאות האלה? מתי תביני שאין לנו סיכוי להגיע לשם?" כעסה אמא.
לא החזרתי לה מבט, המשכתי לצפות בהן בתקווה שאולי יום אחד אגיע לשם, אהיה שם, אריח את הפרחים שפורחים שם, אהנה מהריח של הטבע ומהטבע עצמו.
קיוויתי יום אחד לצאת מהעיר הזוועתית הזאת. אבל זה לא היה פשוט. מי שרק היה מצייץ לגבי זה היו חושבים כי הוא שוגה באשליות ובחלק מהמקרים היו מאשפזים ואפילו מוציאים להורג אנשים על שהשתגעו וחשבו על זה כאופציה.
ככה, עם הזמן, האנשים בעיר שלי איבדו את תקוותם והשלימו עם גורלם. הם לא ניסו אפילו להלחם ולנסות לעבור מהעיר הזוועתית הזאת. העציבה אותי המחשבה הזאת.
ככל שהימים עברו, החלטתי שאין ברירה, חייב להיות המישהו הזה שישבור את הפחד המטומטם הזה. אז נכון, אנשים רבים ניסו בעבר לברוח ונהרגו על כך. אבל מצד שני, אחת לכמה זמן שמעו על כאלה שהצליחו להימלט ואבדו עקבותיהים. החלטתי שאסור להתייאש. אם הם לא ינסו, אני אנסה, אין ברירה. גם ככה אין לי מה להפסיד, החיים שלי הם בכלל לא חיים.