Lollipop- הקדמה

***מומלץ לקרוא בלילה ובאטיות בכדי לממש את האווירה***

"אז ספרי הכל מהתחלה."
"או- אוקיי," ענתה ברעד, "הלכתי עם אימא ברחוב לדוקטור שוורץ, ואז ראיתי ליצן."
החדר היה חשוך, מלבד אור הנורה הלבנה שהאיר את פניהם.
"ליצן? אמך אמרה לי שפגשתם באותו יום איש עסקים, לא ליצן. את בטוחה?", שאל.
"כן, בטוח. הוא נתן לאימא דף, ולי סוכרייה על מקל."
'הליצן חייך', היא זכרה.
"הכנסתי אותה לפה, היא הייתה טעימה. הוא שאל אם אני רוצה לשחק תופסת. עשיתי כן בראש. הוא התחיל לרוץ", סיפרה.
האיש מצידו השני של השולחן הנהן ורשם מעט דברים בפנקס.
"רצתי אחריו. אימא צעקה לי משהו מאחורה ולא שמעתי מה. הוא ניכנס לתוך אוטו שחור, קפצתי עליו, תפסתי וצעקתי, 'תפסתי אותך!'. הוא אמר לי 'הא הא, נכון' וחייך." דמעה נזלה במורדות לחייה.
'לא ראינו דבר במצלמות האבטחה של החניון', זכר האיש.
באותו היום שנחטפה ג'ני, החלה לה סדרת חטיפות שנמשכה במשך שבועיים.
היה לו חיוך מעוות ומדמם, שיניו צהובות, ועל גבו צלקת ארוכה. כינויו במשטרה היה לוליפופ.
הילדה הקטנה יצאה באיטיות מהחדר, מרותקת לכיסא גלגלים, חסרת רגליים, מבועתת.