הקעקוע – פרק 11

~שיין~
"אייבי!" קראתי בקולי קולות בזמן שהסתובבתי בפארק הגדול. עיניי בצבע הטורקיז נצצו מדאגה. שיערי השטני עם הקצוות הכחולים עף על פניי בכל פעם שרצתי.
האנשים שעברו לידו הביטו בי במבט משונה, תוהים למה אני צורחת את שמה של ילדה לא מוכרת, אבל לא היה לי אכפת. רציתי למצוא אותה. ומהר.
"אייבי! אייבי, איפה את?!" המשכתי לצעוק מייאוש ורצתי ממקום למקום. לאחר שסרקתי לגמרי את כל הפארק הענקי נעצרתי והתנשמתי בכבדות.
איפה היא יכולה להיות?! לאן היא יכולה ללכת?!
אני חייבת למצוא אותה! הוא יכול לחטוף אותה! אין לי הרבה זמן.
אני חייבת למצוא אותה. ועכשיו.
"אייבי!" צעקתי בזמן שיצאתי מהפארק לכיוון הכבישים והסמטאות, לבי דופק ללא הפסקה בזמן שהבטתי בסמטאות החשוכות, מחפשת בעיניי את פניה.
אני לא מוצאת.
"אייבי!" אני צועקת ללא הפסקה, לא מפסיקה לחשוב לאן היא יכלה להיעלם. הרחובות בשעות אחר הצהריים עמוסי האנשים גרמו לי להאט את קצב ריצתי. נבלעתי בהמון ונדחפתי בין כל האנשים, ממלמלת מילות סליחה וכעס.
לפתע אני רואה סמטה. ארוכה וחשוכה. קולות צעדים מהירים נשמעו בתוכה. שמעתי קולות אנחה קלות וצעדים ללא הפסק. לא יכולתי שלא לחשוב שזו אייבי. נכנסתי במהירות אל הסמטה. ניסיתי לא להשמיע שום רעש, מפחד שהאיש ישמע אותי ויברח, ואולי אאבד את הסיכוי היחיד שלי להציל את אייבי, והתקדמתי בדממת אלחוט בעוד אני מקשיבה לקולות החרישיים.
קולות הצעדים נפסקו בבת אחת. חטפתי אנחת השתנקות ונצמדתי לקיר, מניחה את ידי על פי, מונעת ממנו לפלוט עוד קולות. לבי פועם בחזקה ודמעות פחד חונקות את גרוני.
קולות הצעדים חזרו, והם מתחזקות ומתחזקות. אני נצמדת לקיר אפילו יותר ומנסה להסתיר את עצמי, אך פחדתי לזוז.
למה הכנסתי את עצמי?!
לבסוף הוא עמד מולי, גבו מופנה אליי. הוא לבש מכנסי ג'ינס כחולים וארוכים והמעיל השחור שלבש הסתיר את חולצתו. הוא החזיק בידו נערה צנומה. שערה הבלונדיני הארוך נח על כתפה ועיניה עצומות. הבטתי בנערה האימה.
אייבי…
"איי-" לחשתי את שמה של אייבי אך לפני שאפילו הספקתי לסיים את המשפט סתמתי את פי, אך זה היה מאוחר מידי.
הוא כבר שם לב אליי.
במהירות הוא התחיל לרוץ כשאייבי שרועה על ידיו, מתנדנדת קלות. אני התחלתי לרוץ אחריו.
"אייבי!" צעקתי והגברתי את ריצתי. המרחק ממנו רק קטן בכל שנייה.
הושטתי יד לעברו בזמן שרצתי, כדי לנסות לתפוס אותו. כמעט נגעתי במעילו.
הפחד התפשט בגופי. הייתי כל כך קרובה.. לא יכולתי לתת לו לברוח ממני.
ולקחת את אייבי.
"עוד קצת.." לחשתי לעצמי והגברתי את מהירותי. אצבעותיי נגעו במעילו וניסיתי להיאחז במעילו כדי לעצור אותו, אך רגליי כשלו ונפלתי בחזקה על האדמה הקשה. ידיי החליקו ממעילו והוא ברח משם כלא היה, שאייבי בידו.
ואני ראיתי אותו בורח. אני יכולתי למנוע את כל זה.
"אייבי!" צעקתי בפעם האחרונה, עד שכבר לא יכולתי לראות את האיש. הדמעות חנקו את גרוני. אכזבתי את האדם היחיד שחשוב לי העולם הזה.
ועכשיו הוא נעלם. לתמיד.
הדמעות כבר חנקו את גרוני. לא רציתי לקום מן הרצפה ולא הייתי לי היכולת לכך. חיבקתי את רגליי וטחבתי את ראשי בין שתיהן, נותנת לדמעות לרדת.
לפתע, ראיתי פיסת נייר מקופלת לשניים. היא נחה מול רגליי בעדינות. היא נראתה חדשה והיא הייתה מאוד מסתקרנת. לקחתי את הנייר מן האדמה וקירבתי אותה לפניי. בעדינות פתחתי את הפתק והבטתי באימה בתמונה שהייתה בתוכו.
זו הייתה נערה בעלת שיער שטני ארוך ויפה ועיניים ירוקות. היא לבשה גופייה ירוקה וג'ינס שחור. פניה מאושרות ועיניה נוצצות.
בצד הדף בתמונה קטנה צולמה ידה של הנערה. לא יכולתי לדעת הרבה אך דבר אחד יכולתי לדעת לפי המספר המקועקע על ידה.
היא מסומנת.
והיא הבאה בתור.