פרויקט יומנים [5]

יומני היקר,
אני אנסה להגיד את זה כמה שיותר קצר.
עברו שלושה שבועות, כך שההשגחה עליי הוסרה. (למעשה עברו קצת יותר משלושה שבועות…)
המצב הבריאותי והנפשי שלי השתפר, למרות שאני שוב לא לוקחת תרופות.
סבתא ממשיכה להאכיל אותי כאילו הרגע חזרתי משבי ואני עומדת למות מחוסר מזון, אבל זה בסדר, יש לה כוונות טובות.
שבוע שעבר הרגשתי זוועה. הרגשתי ברצפה. הרגשתי שאני הולכת לאיבוד בתוך עצמי, רק שהפעם הייתי עלולה לפגוע בעצמי.
אני לא תמיד בנאדם אובדני, באמת, רק שלפעמים נמאס לי כל כך מאנשים, שאני מפחדת שאני אצרח עליהם, שאאבד שליטה ואפגע ברגשותיו של מישהו.
אתה יודע, בערך… בתחילת השנה (אני חושבת) או שאולי קצת לפני החלטתי שאני צריכה לדבר עם מישהו, אבל מישהו שלא מכיר אותי.
אז לקחתי את זה בתור פרויקט עצמי כזה, ובאמת מצאתי מענה.
מאז הכל טוב וסבבה, והרבה פעמים אחרי אני מרגישה הקלה, כאילו עצם זה שפרקתי הכל (או לפחות חלק) הסיר את הדברים ממני ופינה במקום.
אני לא בנאדם יוזם, זו הבעיה שלי. אחרי זמן מה הקשר התרופף קצת ועבר מלא זמן מאז שדיברנו.
פתאום היו לי כל כך הרבה דברים לספר, כל כך הרבה עצות שהייתי צריכה, אבל לא היה לי למי לספר, למי לפנות.
כמו שאמרתי, מוזר לי ליזום שיחות.
אני ממשיכה להגיד לעצמי שמעכשיו הכל טוב יותר, שאני רק בעליה, אבל מידי פעם אני שוב מאבדת שליטה ומתפרצת.

מצאתי פתאום חיבה מוזרה לכמה שירים. המנגינה שלהם עצובה כזאת שהיא פשוט גורמת לי להתאהב בהם.
זה מצחיק, אני אף פעם לא מצליחה לכתוב ברצף, אבל כשאני כותבת את זה הכל פשוט פורץ החוצה.
אני יוצאת לטיולים וחוגים וכאלה לא רק כי אני אוהבת את זה, אלה גם כי זה נותן לי תחושה של שחרור וחופש, אפשרות לדבר עם אנשים ולא להיות לבד תמיד.

-מצטערת אני לא יכולה להמשיך-

ס.א.