אהבה בלתי אפשרית [אני שונאת את השם, והוא זמני לחלוטין] פרק 1

סיפור חדש, שאני ואנג'לה קרמר כתבנו יחדיו.
אם תבקשו הקדמה אני יעלה, במקרה ותקראו בכלל את זה…
פרק 1:
קמתי בבוקר, היום זה יום שני, היום השנוא עלי בשבוע.
טוב, אולי פרט ליום ראשון, כשיש חופש כל הילדים מכיתה תמיד באים אלי הביתה וצוחקים עלי, הם עוברים ליד החלון של החדר שלי וזורקים עלי דברים, כנראה כבר הבנתם שאני לא ממש מקובלת.
טוב, פעם הייתי, עד שאותו ילד סיפר לכולם ששכבתי איתו, ומאז כולם צוחקים עלי ושונאים אותי.
יצאתי מהחדר, התארגנתי מהר, לבשתי חולצה לבנה מכופתרת עם שרוולים מנופחים וחצאית משובצת, שהגיעה לי עד מתחת לחזה וכתפיות. ויצאתי מהבית, לפני שכולם יספיקו ללעוג ללבוש שלי.
התחלתי להתקדם לכיוון בית הספר אבל אז ראיתי ילדים מהכיתה שלי, הם שמו לב אלי והחלו להתקדם אלי, מוכנים להציק לי לקראת תחילת השבוע.
ברחתי לרחוב צדדי, טיפסתי מעל גדר והגעתי לאזור בעיר שלא הכרתי.
המקום נראה כמו שכונת עוני: בתים מתפוררים מכוסים גרפיטי, מכוניות הרוסות בצידי הכביש, המון אנשים כהי עור יושבים בפתחי הבתים, החנויות הסגורות ומעשנים או סתם משחקים קלפים, רציתי לחזור אבל אז נזכרתי שהילדים מהכיתה שלי שם, החלטתי לעבור דרך פה.
הרי שום דבר לא יכול לקרות לי, נכון? שחומי העור לא יפגעו בי, זו רק סטיגמה, הם אנשים טובים, נכון?
כן, בטח.
עשיתי רק שני צעדים ומיד הופיע אוטו שחור ויקר מדי בשביל שכונה כזאת, הוא עבר לידי במהירות מטורפת, ברגע שהוא הסתיר אותי מעיני האנשים הדלת נפתחה וילד שנראה בן גילי דחף אותי פנימה.
הספקתי רק לראות איך הוא נראה בחטף: שיער חום מבולגן ועיניים כחולות כמו הים לפני שכיסה את ראשי בשקית בד גסה שגרמה לי לגירוד נוראי וקשר את זרועותי בעזרת החגורה.
נשימותי נעתקו. נאבקתי בנער שקשר לי את הידיים.
מה זה צריך להיות? מה אני עשיתי?
אוקיי, אלי, תירגעי, תנשמי עמוק.
ניסיתי להרגיע את הדופק שלי שהיה מהיר כל כך עד שיכולתי לשמוע אותו, אבל ללא הצלחה, הייתי כל כך לחוצה, שמעתי כל כך הרבה פעמים שילדות נחטפו למטרות שונות ונוראיות, פחדתי שהם חטפו אותי כדי לבקש כופר מההורים שלי.
ולפי מה שאני יודעת, ההורים שלי יעדיפו לתת לי למות ולא לבזבז טיפה מכספם.
האוטו עלה על המדרכה או על מקום גבוה אחר וראשי נדפק בתקרה, מישהו שחרר את זרועותיי וזרק את התיק שלי הרחק ממני, הוא דחף אותי מתוך האוטו והאיץ בי למקום כלשהו, שמעתי דלת נפתחת, מדרגות חורקות.
אותו האדם שהוציא אותי מהאוטו, כנראה הנער, כיוון אותי לרדת המדרגות, לאחר כמה שניות חשתי אותו מושיב אותי בכוח על כיסא עשוי מתכת, ככל הנראה וידי נקשרו שוב.
"את יודעת מי אני?!" קול הרעים בחדר בו הייתי.
"אני לא רואה אותך, אז מן הסתם, לא." התחכמתי, דבר שעלה לי בסטירה כואבת.
"אני ג'יימס, ג'יימס סמית'. ואני חוטף ילדים נודע שמתחמק מהמשטרה כבר שנים. את יודעת למה את פה?" נשמע כאילו האיש צורח ולא מדבר.
"אתה רוצה כופר מההורים שלי, אז חטפת אותי. אבל חבל מאוד שבחרת דווקא בי, כי ההורים שלי יעדיפו לתת לי למות ולא לשלם לך." אמרתי בזלזול, וחטפתי עוד סטירה ואגרוף חזק בבטן.
"טוב, אם הם לא ישלמו אני תמיד יכול להשתמש בך כשפחה פשוטה מן המניין." אמר האיש.
הבנתי שמצבי לא טוב.
"אני רואה שהשתתקת. עכשיו את תשארי פה, לא תזוזי, ואולי לא תקבלי יותר מכות," הוא אמר ושמעתי שוב פעם את המדרגות חורקות, עוד דלת נסגרת, הייתי בטוחה שהוא יצא אבל הרגשתי נוכחות של מישהו נוסף בחדר.
"מי פה?" שאלתי בקול רם. הרגשתי בעיטה בבטן והכיסא התהפך לאחור.
"אל תדברי עד שתקבלי ממני רשות! אני סילבן, בנו של ג'יימס. והמטלה שלי כרגע בבית היא להביא לך ארוחות. אז תסתמי ותאכלי!" הוא צרח ומשהו התנגש בפנים שלי, השק הוסר ממני.
רציתי כל כך לראות איך סילבן נראה, אבל עד שהתרגלתי לאור במרתף הדלת כבר נסגרה מאחוריו, הוא הלך.
"לעזאזל!" מלמלתי וניסיתי להבין מה התנגש בפני, גיליתי ממש מולי מגש עם קצת אורז, הגעתי אליו עם הפה שלי ואכלתי את הכל בתאבון.
לשנייה הייתי מרוצה, אבל אז נזכרתי איפה אני נמצאת ומה מצבי, והתחלתי לבכות.
"למה? למה זה קורה לי?" בכיתי.
לא מספיק שמתעללים בי בכיתה, עכשיו אני גם נחטפתי, וכנראה אהיה שפחה, למה אלוהים כל כך שונא אותי?
טוב, לפחות אני שונאת אותו בחזרה, אז זה הדדי.
"אני שונאת אותך, אלוהים!" צעקתי בקול.