הדמעות על לחיי

אני יודעת שהייתי צריכה לעשות משהו. אני מתחרטת שאפשרתי לזה לקרות.
זה קרה לפני יומיים. כשרמי ראה את הילד החדש בשכונה, יונתן קראו לו. הוא קינא בו… קינא על זה שהבנות הוקסמו ממנו, לפניו היה רמי שכרגע במקום השני בבנים היפים בכיתה.
יונתן היה ילד יפה. היה לו שיער חום כהה מקורזל, עיניו היו כחולות כמו מי בריכה, היו לו נמשים רק על האף בדיוק בנקודה מושלמת. איפה שגובה עיניו התכולות.
רמי לעומת זאת היה פחות. פחות חכם, פחות יפה, כך אני חשבתי. עיניו היו ירוק כהה, שערו היה שחור קצוץ ופניו חלקות ורציניות תמיד. מאז הגיע יונתן.
"אל תתעסק איתי!", צעק עליו פעם רמי, "אתה תגמור בקבר!".
יונתן בלע רוק בכבידה. הוא הנהנן וחייך חיוך קטן לעצמו. כמו שהוא תמיד עושה לא משנה מתי.
רמי שנא את זה שיונתן תמיד היה אופטימי. היה לו קסם אישי שהפנט את הבנות. הבנים תמיד בחרו בו במשחקי כדורגל ראשון. את רמי תמיד שני.
יונתן הצטיין בכל תחום חדש. הוא היה דמות המופת שלנו לכל דבר. הערצנו אותו על כל דבר קטן. על הציורים שלו, על החיוך המקסים, על הקסם האישי, ובמיוחד בזכות שהוא היה עצמו לא משנה איך איימו עליו, דרשו ממנו כסף או את האוכל שלו. הוא היה כזה. כזה שלא נותן. רק מחייך ומתעלם.
אבל אז זה הגיע הרגע שהדמעות זלגו על לחיינו כשגילינו את מה שקרה. רמי החטיף. לו מכות רצח. עכשיו הוא נמצא בבית חולים.
כל ילדי הכיתה נערו אחר הצהריים אליו, לא הרשו להיכנס. ידענו שמשהו לא בסדר כאן.
התעלמתי מהכול. אהבתי אותו. אהבתי כל דבר קטן בו… החיוך שתמיד הפנט אותי כשהוא ראה שאני מסתכלת עליו ומחייכת כל פעם מחדש, ומיד מסתובבת בחזרה כשהוא מביט בי.
"אני רוצה להיכנס!", צרחתי בבית החולים בקומה שבה היה יונתן בלב כואב ודמעות, "תנו לי להיכנס!".
"מה את משוגעת?", מיהרה אליי אחותו של יונתן, "אסור לצרוח ככה בבית החולים!".
"למה אסור להיכנס", מחיתי את דמעותיי בממחטה שהייתה לי בכיס החולצה.
"יונתן לא מרגיש טוב, אסור לבקר", אמרה, "שלום ולא להתראות!".
ידעתי שאם אמשיך לצרוח לא יתנו לי להיכנס אפילו כשהוא ירגיש הרבה יותר טוב.
הלכתי הביתה. בועטת באבן קטנה שניצבה מול דלת בית החולים כשיצאתי.
היה כבר חשוך. השמיים היו אפרפרים והעננים כבר המשיכו למקום אחר. "העננים כמו יונתן", לחשתי לעצמי, "לא כאן. במקום אחר. לא מוכר".
הרוח הקרה העיפה את קצוות שערי הבלונדיני. החלתי לרוץ הביתה כי ידעתי שכבר מאוחר.
בלב כואב ודמעות נרדמתי על המיטה עם הרבה חלומות.
בבוקר רצתי לבית הספר. בשעה הכי מוקדמת.
המורה עמדה שם. עם פנים עייפות. "בוקר טוב", אמרתי לה בהתרגשות, "איפה יונתן?".
היא הביטה בי ונמלאה רחמים, "יונתן מת בלילה", אמרה המורה. דמעה קטנה זלגה מעינייה האפורות.
עצמתי את עיניי. הדמעות זלגו וזלגו ללא הפסק. לא יכולתי לעצור. נפלתי ארצה בעיניים עצומות, "מתגעגעת אלייך יונתן", לחשתי לעצמי, "אני אוהבת אותך".