סיפור על מלאכים: פרק שביעי

"קדימה גברתי, יש לנו עוד כול-כך הרבה לעשות"
אומרת אליסון, ומתחילה ללכת בכיוון
המנוגד לזה שממנו הגענו.
"מה כבר יש לעשות?" אני שואלת,
והולכת אחריה.
אני מניחה שיש להישמע להם עד שיהיה לי מושג
מה אני עושה, או איך אני מתמצאת פה לפחות.
"יש לך מדידת שמלות, בעוד פחות מרבע שעה,
ולאחר מכן, צריך לעזור לך להיתכונן לנשף הערב"
היא אומרת, וקולה השקט מתחיל לעלות על עצביי.
"אבל מה עם כול השמלות בחדרי?"
אני שואלת, ומתחילה להאט.
"הו, אלו שמלות יומיומיות, את לא יכולה לבוא איתן לנשף,
זה יהיה נורא" היא אומרת ומפיה עצם העובדה ששאלתי,
גורמת לי להרגיש מטומטמת.
"אני חייבת לבוא לנשף?" אני שואלת ומעקמת את אפי.
"כול הנשף הזה הוא בשבילך" היא אמרה.
נראה שאני ארבה להרגיש מטומטמת בזמן הקרוב.
"למה?" אני שואלת ומנסה להדביק את קצבה.
"משום שבנשף זה, סליבן יכריז עלייך כאחת מאיתנו"
היא אומרת באותו קול שקט.
"וברגע שהוא יכריז עלייך כאחת מאיתנו,
הם לא יוכלו להתייחס אלייך כי שאנו מתייחסים לבני אנוש,
אלא כפי שהם מתייחסים לאחת מבני מינם"
היא אומרת, ולרגע, רציתי לשאול אותה איך הם מתייחסים לבני אנוש,
אך כבר הבנתי מנימת קולה, כי עדיף שלא אדע.
"הגענו" היא אומרת ונעמדת מול דלת כפולה נוספת.
אך זו, מפוארת פחות, מן הקודמת.
וכך התחילו שעתיים של סבל ומדידות.