בניו של השטן- פרק 24

"אנחנו חייבים ללכת אל המנהל," אמר ז'אק. "הוא יכול לתת לנו כמה תשובות."
הזדקפתי במהירות. סוף סוף, אחרי מי יודע כמה זמן, אנחנו נקבל תשובות?
בכול סיטואציה אחרת הייתי מתלוננת שזה לקח הרבה מאוד זמן. אבל לא היום. כול הדם, כול התלמידים ההרוגים, המוות של קמיל… כול אלו איכשהו השפיעו עלי. וכן, למרות שלא היה שום מצב שאני אודה בזאת בקול רם, הייתי מפוחדת.
לפתע שמעתי קול צחוק מאחורי. הסתובבתי בבהלה, מקווה שזה לא עוד שד. אבל זה היה הנער המסתורי ההוא ממקודם, זה שהזהיר אותי לגבי מותה של קמיל.
הוא נראה בדיוק אותו הדבר- אותו כובע שכיסה את שיערו, אותם עיניים כחולות ורציניות. אבל הפעם הוא היה עם משקפיים, ונראה היה כאילו הוא פצוע בכול מיני מקומות.
זה לא מנע ממנו לצחוק.
"הרבה זמן לא התראינו, מיסה," הוא אמר לי עם חיוך. אני די בטוחה שכולם הסתכלו עלינו במבטים די מוזרים, אבל לא היה לי אכפת. הייתי המומה מידי מכדי לענות. מה הוא עושה כאן? איך הוא מצא אותנו? ואחרי כמה שניות של התבוננות בו קלטתי משהו נוסף.
למה יש מסביבו הילה שדית?
"אני מניח שאתם רוצים לפגוש את המנהל," הוא אמר, והתקדם אל ז'אק. "יש לי את המפתח אם אתם רוצים."
ז'אק הביט בו במבט מוזר, אבל לא אמר כלום, גם כשהוא זרק אליו את המפתח. הנער חייך, ומשום מה, עצם את עיניו.
"אתה בא?" שאל אותו ז'אק כשפתח את הדלת.
הנער הניד בראשו. "נגמר לי הזמן, אני מניח."
הזמן? למה? אבל הייתי צריכה לחכות עם השאלות האלו. מכיוון שבאותו הרגע, הוא הפנה את גבו לז'אק, וקפץ מעבר למעקה המרפסת.
"היי! מה אתה עושה?!" צעקתי אליו. מיהרתי את המעקה, אך כשהצצתי, לא ראיתי אותו.
"מיסה!" צעק אליי רייק. "מעליך! תיזהרי!"
הבטתי לכיוון שאליו הוא הצביע. ושם, ראיתי משהו שגרם לי לרצות לצעוק- להקת שדים עם כנפיים התקרבה אלינו במהירות. ידעתי שאני צריכה ללכת לכיוון הדלת, אבל אני קפאתי. אני אפילו לא יודעת למה.בסופו של דבר, רייק היה צריך לגרור אותי לדלת.
"את בסדר?" הוא שאל אותי כשעברנו את הסף.
הנהנתי בקושי. למה לעזאזל אני קפאתי שם? יש לזה קשר לנער ההוא?
"אז זו הכיתה שלך, ז'אק?" אמר מישהו מאחוריי. המנהל.
הסתובבתי, והעפתי בו מבט. הוא היה בסביבות שנות העשרים לחייו- שיער שחור, עיניים צהובות, חליפה שחורה ויקרה. אהה, וזנב.
גיחכתי לעצמי בשקט. שד? המנהל? זה לא צפוי.
הוא עקף את כולנו, והתיישב על כיסא ליד השולחן. הוא בחן אותנו, וזה הרגיש כאילו הוא רואה את כול הדברים שקרו לנו בחיינו. זו לא הייתה תחושה נעימה.
כשהוא ראה את רין ואיזמו, הוא גיחך. זה רק העצים את כמות השאלות שלי.
"אני סבור שאתם כאן כדי לקבל תשובות," הוא אמר. "אז אני אספר לכם." הוא חייך חיוך, והחיוך הזה הלחיץ אותי. גם מה שהוא אמר אחרי זה הלחיץ באותה המידה.
"בתנאי אחד."