ציידת-פרק 22; ג'סיקה הארפר.

אבל לא, משהוא עוד האיר את שמי הלילה, ופתאום שמתי לב שהראשים של קייטי וריילי זורחים באור צהבהב בדיוק כמו השמש. האור בקע מהולוגרמה של הנבל שהיה על ראשו של כול אחד. הייתי המומה. "מזה על הראש שלי?!" צווח ריילי, שרק עכשיו שם לב. "קייט!, גם לך יש אחד על הראש!" "אהה!….תורידו את זה מימני!"
"קייטי, ריילי תירגעו!" הורתה להם אנבת'. "ההורה שלכם הכיר בכם, זה לא יעשה לכם שום דבר!" ההורה שלנו?" שאלה קייטי בתימהון אחרי שכבר נרגעה.
פתאום כולם השתתקו וכרעו ברך ורק קולו של כירון נשמע על רקע הרוח הקרירה.
"כרעו ברך לבני אפולו. אל הרפואה, הנבואות והמוזיקה. הריעו לקייטי וריילי ג'ונסון, ילדיהם של אל השמש". שרר שקט ורק את הרוח השורקת שמענו. ראינו איך הסמל הולך ונעלם, וכך גם האור.
ואז ביתן אפולו פרץ בתשואות שמחה, ולקחו את קייטי וריילי לביתן שלהם.
וכך אני וליזי נשארנו. כולם התפזרנו למיטות. אין ספק שזה היה אחד הלילות של החיים.
אנני הלכה עם פרסי לביתן שלהם, קייטי וריילי הלכו עם שלהם, ואני וליזי והביתן שלנו, הלכנו ביחד לביתן שלנו. הרגשתי רע, אני יודעת שאני צריכה לשמוח בשבילם, אבל לא הצלחתי, הרגשתי יותר מידי קנאה. טוב, לפחות ליזי עוד איתי. ניסיתי לנחם את עצמי. אבל הייתה לי מין הרגשה כזאת שאני אאבד גם אותה.
ג'ייקוב הצליח איכשהו להסיג לנו שני שקי-שינה וכלי-רחצה. התארגנו ונשכבנו לישון.
ג'ייקוב הזמין אותי לשכב לידו, וליזי שכבה משמאלי. אחרי חצי שעה קלטתי שאני לא מסוגלת להירדם. בדקתי עם מישהו אולי ער, אבל אף-אחד לא היה, כולם ישנו. החלטתי ללכת למטבח לאכול משהו. "הולכת לאנשהו?" שאל אותי קול מוכר ; ג'ייקוב עמד שם. הוא הקפיץ אותי, שוב.
"אתה חייב להפסיק לעשות את זה", התלוננתי, "וזה בסדר, אני בדיוק הייתי בדרך למטבח" אמרתי. "אפשר להצטרף?" ביקש מימני. היה משהוא מוזר בנער הזה, הוא תמיד היה יותר מידי נחמד. יחס שלא קיבלתי הרבה בחיי.
"סבבה"
"יאללה נזוז, אבל כדאי שתיזהרי, ההרפיות מאוד לא אוהבות שיוצאים אחרי שעת העוצר מהמיטות-הם אוכלות אותך לארוחת ערב. אבל סמכי עליי, אני עקפתי אותם מליון פעמים, הרי אני הבן של מלך הגנבים" והוא חייך את החיוך המסוכן שלו.
"טוב אז נצטרך להיזהר, קדימה נלך" יצאנו החוצה. אחרי כ-5 דקות חזרנו שיידינו מלאות בחטיפים, עוגיות ופחיות קולה. טיפסנו על גג הביתן ושכבנו לנו שם מסתכלים על הכוכבים, מדברים. ג'ייקוב סיפר לי שלפני שהוא הגיע לפה הוא היה גר בניו-ג'רזי עם אימו שמתה בניסיון להציל את חייו.
"זה היה יומיים לפני סוף הלימודים" הוא התחיל לספר. "אני ואמא שלי מאוד התרגשנו, זו הייתה השנה השלישית ברציפות שלי שלא הועפתי מבית-הספר. אמא שלי הסיע אותי לבילוי, אבל בדרך משהוא השתבש" ידעתי לאיפה הסיפור הזה מוביל. "אמרו לי שאמא שלי התנגשה במשאית, אבל אני ידעתי מזה. זה היה איש עסקים עם חליפה יוקרתית מבריקה. היו לו עניים מלוכסנות כמו עניי נחש בצהוב חולני. הוא עבר בכביש ברמזור אדום בדיוק שאמא שלי עברה את הצומת" התבוננתי בעינו, הם היו כחולות להפליא, עמוקות כול-כך,עצבות. "חשבנו שדרסנו אותו, אבל הוא היה קשה כמו אבן. החליפה שלו הייתה בעצם עור הקשקשים שלו. הוא פתח את הדלת ותפס אותי חזק הוא שלף את סכינו, ובדיוק שהיא בא לפלח את ליבי, אמא שלי נעמדה ביני לבינו והיא חטפה את הסכין בלב. כעסתי כול-כך. פשוט לקחתי את הסכין ונעצתי אותה עמוק בתוך חזהו, והוא התפורר לאבק. אלמה אמא שלי מעולם לא הייתי פה, והכי חשוב, מעולם לא הייתי פוגש אותך" הנחתי לעצמי לפרש את זה אחרת, ניסיתי כמה שיותר להתעלם מזה. הרכנתי את ראשי והסמקתי נבוכה מהמחמאה הלא צפויה.
"ומאז, אני נמצא פה" הוא אמר. "זה הבית שלי" הוא הביט אל עבר הרקיע עם עיינו העמוקות. היה רגע של שקט, רק הרוח הנושבת נשמע על רקע קול הצרצרים. לא ידעתי מה להגיד.
"אבל זה לא מחנה קיץ?" שאלתי אותו בתימהון.
"לא, אפשר גם להישאר פה וללמוד להיות גיבור, אבל רק עם אין לך לאיפה ללכת" הוא אמר בעצב. הממם…מתאים לי. חשבתי.
"טוב" אמרתי, והתחלית לקום, "אני חוזרת לישון" אמרתי.
"חכי רגע" והוא תפס בכתפי. "את לא מתכוונת לספר את הסיפור שלך?"
"לא" אמרתי, "לילה טוב, ג'ייקוב". וירדתי למטה ונשכבתי לישון.

בחלומי ראיתי אפלה. זהו זה, זה מה שראיתי. הערפל היה כבד, לא ידעתי איפה אני נמצאת. העניים שלי התאמצו לראות, אבל זה היה מעבר ליכולתם. לא ראיתי שום-דבר חוץ מערפל. היה קפוא. הקור דקר את פניי ברכות. ואז שמעתי קול, קול עבה וצורם. קול של רשע, הקול היה מנומנם אך חזק מספיק. אבל הקול לא היה חד. הקול לא הגיע ממקור כלשהו. הוא כאילו הגיע מהערפל, כאילו הערפל הוא זה שמדבר. הקול צף באוויר הריק "חשבתם שנפטרתם מימני? חשבתם שאני מוותר בקלות רבה כול-כך? אני חוזר, כוחי הולך ומתעצם. עד שכוחי המלא יחזור, עובדים עבורי בני-הפרווה. אני לומד מטעיות, וכך העשה גם כאן, העקור את החומה ואמנע כול עזרה אפשרית ואתם במסעכם הכושל, לא תצאו חיים"
המילים האחרונות נשארו תלויות בחלל הריק, הם היו הדהדו פרק זמן ארוך ממה שאמור להיות.
שררה שתיקה נוראית במקום. מה זה אומר? חשבתי לעצמי בדאגה. והתעוררתי מחלומי.

* * *
ג'ייקוב:
זה היה אולי אחד הלילות הכי טובים בחיי. חשב ג'ייקוב בחולמניות אחרי שירד מהגג ונכנס למיטתו.
אבל נראה שג'סיקה לא מבינה מה אני מרגיש כלפיה, אבל עכשיו שחושבים על זה, היא לא נראית משהי שמאמינה באהבה כול-כך. היא כמו אבן, בלי רגשות, בלי תשוקות. רק קשה ויציבה, היא מסמנת לה מטרה והיא משיגה אותה.
נערה מעניינת ג'סיקה הארפר. מעניין מי יהיה ההורה שלה, הרי אין בה שום דבר קרוב אליהם.
יכול להיות ש…לא, זה לא יכול להיות. סילק ג'ייקוב את מחשבתו מראשו. זה פשוט לא יכול להיות.

ההמשך יבואו…