השקרים של ריי (Riley's Lies) – פרק 11 – [נקודת המבט של לוסי]

שוב לא ישנתי הלילה, ולא בגלל סיוטים. לא יכולתי לחשוב על המבט שהיה לזואי כשהיא אמרה שהיא אשמה בזה שג'יימי מת. היה לה את המבט ההוא של 'אני מצטערת שהרגתי את חבר שלך, אבל אני כזאת מגעילה שלא יכולתי לעצור את עצמי מלהתנגד אליו.' והיא פשוט יבבה כמו כלבלב קטן שמנסה לרצות את הבעלים שלו אחרי שעשה משהו רע.
בסופו של דבר נרדמתי לשעתיים, והתעוררתי בשש וחצי בבוקר, בלי שום דבר לעשות.
קמתי וניגשתי אל הפלאפון שלי, מתעסקת בו ומנסה לחשוב מה לעשות בידיעה שאני לא יכולה לחזור לישון.
"לא, ג'ולי. אני לא נפגש איתך יותר. תוותרי. יש לי שני ילדים ואישה, שאני אוהב. את
לא יכולה להתקשר אלי אחרי עשרים שנה בשש וחצי בבוקר, שיכורה, ולהגיד שאת עדיין מאוהבת בי ושאת רוצה שאני אתגרש מאישתי. זה לא עובד ככה." הקול של אבא שלי נשמע מלמטה, ושמעתי את היד שלו מנסה להניח בשקט את בקבוק הבירה ועוברת אל השיער שלו.
ירדתי בשקט כדי לשמוע יותר טוב, ויכולתי להבחין בזמזום הקטן של הקול הנשי בוקע מהפלאפון.
"לא. אני לא מתגרש ממנה ואת לא באה לכאן, שמעת אותי? לא!" הוא ענה לה בחדות.
עליתי בחזרה אל החדר שלי ונשכבתי מתחת לשמיכה, מנסה להבין מה שמעתי.
החום של השמיכה הרגיע אותי מעט, אבל לא גרם לי להפסיק לחשוב על האישה הזאת ואבא שלי.

צעדתי אל תוך בניין בית הספר, תוהה אם קלייר וזואי יבואו היום, או האם ג׳יימס יתעלם ממני או יציק לי, או אם אפילו לא יהיו שיעורי בית בביולוגיה.
תוך כדי שאני מתהלכת במסדרון, קלייר וזואי התחילו לדבר משני הצדדים שלי.
״שמעתי שמריה פרקר וג׳ו או׳מאלי היו אתמול במוטל. מראות שאני לא רוצה לדמיין.״ אמרה זואי.
״איכס, את לא אמרת את זה הרגע. יש לי בחילה בגללך.״ קלייר עשתה קולות של הקאה ועיוותה את הפנים. ״אני אוהבת את שתיכן יותר ממה שאתן יכולות לדמיין.״ צחקתי.
מבטים רבים ננעצו בנו, ולחשושים עברו בין כולם. מן הסתם זה היה מביך ומשעשע באותו הזמן, כאילו שכל מה שמילא את החיים שלנו ביופי וטוהר היה ריילי.
בעצם, תשכחו מהטוהר.
״תלמידים יקרים,״ אני וקלייר הכרזנו, ״אתם יכולים לדחוף את התהיות והמחשבות שלכם עמוק לתחת, ואנחנו לא שמות עליכם.״
זה תמיד הצחיק אותנו שכשריילי לא הגיעה ללימודים כל התלמידים הסתכלו עלינו, וגם עכשיו, אנחנו לא יודעים לכמה זמן היא נעלמה ואם בכלל. זה עדיין מצחיק אותנו, כי הם כל כך פתטיים. נפרדנו והתפצלנו שלושתינו לכיתות שונות; קלייר לאנגלית, זואי לצרפתית, ואני לכימיה.

בהפסקה שאחרי השיעור השני הלכנו במסדרון, ודארן עצר מולנו והביט בי לשניה. "היי, לוסי."
הוא היה עצבני ומובך בו זמנית, וצעד משם תוך כדי שהוא ממלמל מילים לא מובנות.
"מה עשית לו?" שאלה זואי והביטה בי.
"טוב, לנתק לו בלי לומר שלום זה לא בדיוק רע. הוא הכאיב לי, נכון?" אמרתי בשמץ של ספק.
"אלוהים, את חכמה." ציחקקה קלייר. דקה לאחר מכן ג'יימס הלך לכיוונינו ולא העיף בי מבט.
"אחות קטנה," הנהן אל קלייר כאילו חוייב לכך ופנה משם. "היי!" קראתי אליו, והפתעתי אפילו את עצמי. "זה לא יום השנאה נגדי, קודם כל; דבר שני, אמרתי לך שאני כלבה, אבל בחרת להתעלם. מה שאומר שזאת אשמתך, כך שאין לך שום זכות לכעוס עליי." הוצאתי לו לשון.
בוגר, לוסי.
"יש לי שיעור." טען בהתגוננות והלך לדרכו. "מה שתגיד." אמרתי כשנעלם בין ההמון, "כנראה שאני לא הכלבה היחידה פה." הסתובבתי בחזרה אל החבורה הקטנה שלי.
זואי הסתכלה אחורה ומלמלה, "הדברים שהייתי עושה לילד הזה."
קלייר עשתה מין קול מעוות שנשמע כמו 'איכס, הוא עדיין אח שלי.' ואני רק צחקתי.

יצאתי מהשיעור החמישי אל הלוקר שלי, מסדרת בקלסר את הדפים שגב' וינסנט, המורה לספרות, הביאה לנו. הפלאפון שלי רטט בקדחנות, אבל בחרתי להתעלם ממנו ולבדוק את ההודעה לאחר מכן, כשנתקלתי באחת התלמידות.
"סליחה," מלמלתי והתחלתי לאסוף את דפי העבודה שלי חזרה אל התיקיות שלהם.
הילדה הביטה בי והתחילה לדבר מהר במילים שנשמעו כמו 'אוי, אני מצטערת, זה באשמתי. אני אסדר את זה, אני כל כך מצטערת.' וניסתה להרחיק אותי מלהרים את הדפים ולאסוף אותם בעצמה.
"לא, זאת אשמתי, אני הייתי עסוקה בדבר הארור הזה ונתקלתי בך. הנה, תני לי לעזור לך." אמרתי והפצרתי בה לתת לי לאסוף את הדברים בידי שלי. התפלאתי מהרתיעה שלה ממני והבנתי שהיא פשוט מפחדת ממני. "אלוהים אדירים, למה את מפחדת?" שאלתי בתדהמה.
"המ.. טוב, ריילי הייתה מתנכלת אלי, והיא לא פה עכשיו.. מה שאומר שאת תחליפי אותה, לא? אז אני פשוט רוצה להיפגע כמה שפחות." נאמה קצרות.
"לכל השדים והרוחות, אני לא מחליפה את ריילי. אני אפילו לא קרובה להיות כמוה. אין לך ממה לפחד ממני. אני לא אעשה לך רע, אלא אם כן תפגעי בי. אני מצטערת אם ככה את ואנשים בבית הספר הזה רואים אותי." השתדלתי בכל כוחי להוציא את המילים הנכונות שלא היו שקר. למען האמת – המזג שלי היה חם ועצבני, והתקשיתי להירגע. אהבתי שליטה כמו שאהבתי להשתחרר ולהתפרץ על אנשים.
"טוב, תודה." אמרה בשקט ופנתה ללכת. "חכי," אמרתי. "איך קוראים לך?"
"טינה. קוראים לי טינה." ענתה להלכה לכיוון כיתת מועדון השחמט.
חייכתי בסתר.

"אלוהים אדירים," זואי ספק מעדה ספק רצה לכיווני כשהתקרבתי אל השולחן שלנו שעמד בפינת החצר, "קראת את ההודעה?"
"לא, הייתי עסוקה בלנסות לסדר את דפי העבודה המזורגגים. מה קרה?" הבטתי בקלייר הנרעדת.
"פשוט.. תפתחי את הפלאפון שלך." עצמה עיניים וניסתה להירגע.

"לא כולם מתים, מתוקות."