המשוררת- פרק 3

האיש הביט בה.
הוא איננו ניסה להתעלם. הוא ריחם על ליסן. הוא ריחם על כל דבר קטן בה, על הרגליים היחפות והכחולות מקור, על שיערה השחור שמלוכלך, על בגדיה הבלויים והקצרים עליה, על פניה הקטנות והיפות שפעם הן היו נקיות וראו את עינייה הירוקות שכרגע אדומות ועייפות מהלילות הקשים בסמטה.
הוא סרק אותו מרגליה היחפות הקטנות עד לשערה השחור הארוך. לאחר מספר דקות הביא לה כיכר לחם גדולה וחמה שרק כרגע יצאה מהתנור.
האיש הזקן בעל השפם הלבן ניגש שוב לדלת מסוימת והביא לה בקבוק מים גדול.
"זהו", אמר, "לא אוכל להמשיך לתת לך, יש פרנסה ילדתי לא תוכלי להתרגל".
"תודה", אמרה ליסן מאוכזבת מעט, עשית המון למעני, זה בסדר".
היא לקחה את רגליה הרזות וצעדה לעבר גן הדובדבנים שהיה בתוך חצר המלוכה, אם המון אומץ זו צעדה לעבר הארמון שרק מכובדים ביותר יכלו להרשות לעצמם להסתובב ליד הארמון ובמיוחד ליד חצר המלוכה המפואר.
,ליסן לא פחדה. היה לה אומץ רב.
היא צעדה מחזיקה את כיכר הלחם בכל ליבה ובקבוק המים המלא שלא שתתה זמן רב.
הרחוב היה שקט, כמו תמיד. ילדי הכפר כבר היו בבית הספר המחוזי, והיה יום טיפוסי ושקט בעיר קורי הקרה, ללא ספק קורי שמה.
סיאן בדרך כלל הייתה ארץ חמה. האקלים החמים היו סביב הערים של הארמון המלכותי החשוב ביותר. בעיר הבירה סולטינו.
בכל עיר הייתה ממלכה, בעיר קורי הייתה ממלכת השלג. בעיר טאפו הייתה ממלכת העלים. בעיר סולטינו הבירה הייתה ממלכת המדבר.
ליסן אהבה במיוחד את העיר אובי, שבה ממלכת הפרחים. האביב הייתה העונה האהובה על ליסן.
בממלכת השלג, איפה שליסן גרה היה תמיד קר, ולא משנה מתי הגיע הפריחה, החמסין, העלים, תמיד בכל ממלכה יש את העונה האופיינית לה וזה לעולם לא השתנה.
תושבי הארץ סיאן פחדו תמיד מ"מלחמת העונות", הייתה זו מלחמה שבfל ממלכה העונות משתנות, זו הייתה מלחמה מאד קשה לפני שנים רבות…
המצב התחמם, בקורי התחיל להפשיר השלג. רוב התושבים אינם מודאגים בגלל שבממלכתם הכל כרגיל.