עפרונות, טושים ואהבה.

טוש חלף לידי משאיר החריו צליל לא נעים.
" ניקה! תתפסי." הוא זרק עלי טוש אך התכופפתי, מרוצה מתצומת הלב.
" יובלית תתפוס!" זרקתי את העיפרונות שהיו לידי,חום וכחול, ישר על ראשו ועל בטנו שבה נאחז עכשיו צוחק בלי סוף.
" נייקה" איית את שמי לא נכון, שוב."נייקה, ניייקה נייקה… תפסי!" הפעם זה פגע בידי הקטנה והחיוורת והכאב היה דווקה… חלש?.
" יובל!!!" צרחה שרון כשהיא זורקת את העיפרון הירוק שלי על ראשו כשהעיפרון פוגע בראשו ואז חוזר כמו בומרנג כמעת עד שרון. " שרון! זה העיפרון ש-ל-י!"
צווחתי, חומקת מעיפרון נוסף שלא פגע בי, שוב.
יובל שרון ואני התחלנו מלחמת טושים מהממת! אין לתאר את השמחה שהיתה שרויה בינינו.
ווש! אף עיפרון צהוב אל המנורה שהיתה למעלה… בום! המנורה לא התנפצה, למזלינו!
אבל לטוש לא הייתה תיקווה.
הוא היה בפח שבור. מעניין מאיזה חומר עשוייה המנורה הזו. חשבתי לעצמי ואז אמרתי בקול
של קריין חדשות מסומם " במילא המקום שלו שם…" כולם צחקו ושרון לחשה לי משהו…
" זה מקרב בינכם…"
ובכך נגמר היום הטוב גורר אחריו את המשמחה של שלושת הילדים התמימים
שעשו מלחמת טושים…
שקרבה בינינו…