הזדמנות- פרק 39

מנקודת המבט של עמית:
יום למחרת היום היה רגיל. הסתכלתי לכל מקום וההתלחששויות פסקו. לא ישבתי במקום מבודד לבד, גם אלון כבר חזר להתייחס אליי כמו בנאדם. אחרי שנועם הלך אתמול דיברתי עם אלון וסיפרתי לו על כל מה שהלך עם נועם. הוא התפוצץ מזה שנועם הוא זה שבא אליי ראשון, מכמה לב וכמה רגש יש בבנאדם הזה. "את יודעת, זה מראה כמה הוא באמת אוהב אותך" הוא אמר לי, "בחורים אחרים בחיים לא היו עושים את מה שהוא עשה".
"ואתה יודע עוד משהו?" חייכתי אליו, "אני באמת אוהבת אותו כמו שבחיים שלי לא אהבתי, ולמרות כל ההירהורים אני באמת יודעת שנועדנו להיות ביחד, שזה מה שצריך לקרות".
"וגיא?" הוא שאל.
"אני חייבת לדבר איתו".
כמה שעות אחרי השיחה הזו בבוקר החלטתי ללכת לגיא. הוא לא הגיע לבית הספר היום אז ביקשתי מאמיר את הכתובת של גיא וצעדתי לכיוון הבית שלו. כשצלצלתי בדלת ביתו פתחה לי העוזרת.
"סליחה, גיא בבית?" שאלתי אותה. היא חייכה אליי ואמרה לי שהוא בחדר שלו. "אני לא רוצה להישמע מגעילה" היא לחשה לי, "אבל את מאוד שונה מהבנות שמגיעות לגיא".
"שונה איך?" שאלתי אותה. "את יודעת איך" היא צחקה. עליתי במדרגות לכיוון החדר של גיא, מסתכלת על כל הפוסטרים והתמונות שיש על הקירות. אחד הבתים היותר יפים שהייתי בהם. "בהצלחה" היא אמרה לי בחיוך. היא בלי שאגיד דבר הבינה שלא באתי סתם לפה.
דפקתי על דלת חדרו, הכל היה שקט. אפילו מוסיקה הוא לא שמע. לא שמעתי קול. דפקתי שוב. "רגע" שמעתי אותו אומר. שמעתי את ההליכות שלו מתקרבות אל הדלת ואז היא נפתחה. הוא הביט בי המום. "היי" הוא אמר מופתע. "היי, סליחה שבאתי בלי להודיע" אמרתי לו.
"זה בסדר" הוא חייך אליי, "הכל טוב?".
"אפשר לדבר?" ביקשתי.
"כמובן, סליחה על הבלגן" הוא אמר ופתח את הדלת עוד קצת כדי שאוכל להיכנס. החדר שלו למרות הבלגן היה חדר מקסים, מרווח ונעים. לא בדיוק ידעתי במה הוא התעסק לפני שבאתי.
"באתי בעיקר בשביל להתנצל" התחלתי ואמרתי, "וכדי להגיד לך מה ההחלטה הסופית שלי ומה טוב לי כרגע".
"אני שמעתי הכל" הוא אמר והתיישב על מיטתו, "אני מעודכן. את לא צריכה לספר לי את כל הפרטים. הבנים כבר יודעים הכל כי אצלנו זה עובר מהר. אני באמת שמח בשבילך ובשביל נועם".
"כמה אתה כועס?" שאלתי עדיין עומדת.
"כועס?" הוא הרים את ראשו אליי.
"כן" אמרתי לו נחושה ונשענתי את שולחנו, "הרי ברור שתכעס קצת שהובלתי אותך ככה שולל, שחשבת שיש לך סיכוי".
"היה לי סיכוי" הוא אמר בביטחון, "ואני יודע מה שאת אולי מנסה להכחיש וזה שלמרות שאת שלמה עם ההחלטה שלך את מחכה שהרגש אליי ירד. אני מבין את זה. אני יודע שהזזתי שם משהו, אני יודע שאולי נכנסתי במקום שלא הייתי אמור להיכנס אליו, אבל אני לא מתחרט. עצם זה שרדפתי אחרייך או ניסיתי להיות מי שאת רוצה שאני אהיה" הוא התחיל להגיד בכנות, "זה קצת שינה אותי. מוזר לרצות ילדה כל כך שונה ממך".
"עם מי היית יוצא בדרך כלל?".
"עם מי שהייתה נותנת" הוא אמר לי בלחישה, "תרתי משמע" הוא הסתכל עליי.
"זה כל מה שאתה צריך?" שאלתי, "סקס טוב?".
"בעבר.." הוא נאנח, "כרגע.. אני לא חושב שזה משחק תפקיד. כרגע כל מה שאני צריך זו מישהי שתבין אותי, והרגשתי שאת מבינה אותי יותר מכל השאר".
"ואתה לא חושב שמישהי יכולה להבין אותך ושתהיה איתה בקשר גם בלי שזה יהיה רומנטי?" שאלתי והתקרבתי אליו. התיישבתי לצידו על המיטה.
"אני צריך לעבוד על זה" הוא צחק, "אני בטוח שמתישהו אני אוכל".
"בבסיסך" אמרתי בחיוך, "אתה ילד טוב. החברים גרמו לך לרצות מה שהם רצו, וכל מה שחשבת עליו זה איך לספק את עצמך מבחינה פיזית. לא הבנת שמקור הסיפוק הראשוני הוא הרגש".
"את לדעתי תמיד הולכת עם הרגש, לטוב ולרע" הוא נאנח, "לפעמים אני פועל דרך המוח, יודע מה אני רוצה ומשיג את זה".
"כמו הנשיקה" אמרתי לו.
"כן" הוא נאנח, "כמו הנשיקה".
"אתה מבואס?" שאלתי.
"לא, אני מהורהר. אחת הסיבות שאני חושב שלא הלכתי לבית הספר זה כי הייתי צריך זמן לחשוב. ידעתי שנועם לא אידיוט, שהוא יבין שהוא לא יכול להפסיד אותך, ואחרי כל הטוב שהיה ביניכם ידעתי שלי פשוט כבר אין סיכוי".
"אז אתה מוותר?".
"אני מוותר כי זה הדבר הנכון לעשות, ואם אני לא רוצה לפגוע בך ולא בו, אני צריך לקבל את זה".
"רגש גם הולך" אמרתי לו בסופו של דבר, "וזה יקרה" צחקתי.
"תודה" הוא אמר בחיוך, "שבאת ודיברת.. אני באמת מעריך את זה".
"אתה לא אותו גיא ארבל שהכרתי" צחקתי, "המשפט הכי קיטש שיכולתי לומר אבל מה לעשות.. הוא נכון. תמשיך להיות ככה, כשאתה אמיתי זה תמיד עובד טוב".
"ואנחנו בסדר?" הוא חייך אליי.
"יותר מתמיד" צחקתי וטפחתי על שכמו.