חיים מלאי יגון

אני מזיזה את ידיי ומקווה לתפוס את החול.
אני מחזיקה אותו, תופסת אותו.
בינתיים הכול בסדר, ואז הוא בורח מבין אצבעותיי.
השמש החמה מאירה על פניי החיוורות.
המים גולשים על כפות רגליי החשופות.
מרטיבים אותי בקלילותם העוברת.
קר לי וחם לי.
הרגשה מעט מרחפת.
אני קמה מעט ונכנסת לים.
אני מתקדמת כמה צעדים ומתיישבת.
מסתגרת בתוך עצמי.
מקווה שהוא לא יראה אותי.
שהוא לא ייקח אותי.
שאני אשאר שם.
לטבוע, להישרף, למות.
מה שבא קודם.
רוח בריזה קלילה נושבת על פני.
המים מציפים את גופי הדק.
"לילי!" הוא צועק מרחוק.
לא קוראים לי לילי.
קוראים לי היילי, לפיו אין ממש הבדל.
אולי הוא צודק, כבר התרגלתי לשמוע את השם 'לילי'.
הוא לא יודע את זה, אבל אני עדיין מתגעגעת אליהם.
אל ההורים שלי.
אני לא יודעת איך הם נראים, או מה שמם, אבל אני אוהבת אותם.
אני חושבת…
זה קצת מבלבל לפעמים.
אני לוקחת נשימה עמוקה וצוללת פנימה.
המים הקרירים מכסים את ראשי ומרטיבים את שערי היבש.
נקודות מסוימת בגופי שורפות בכאב, לאור המלח הנכנס ומחטא אותם.
או שמא מזהם?
אני לא יודעת, מעולם לא למדתי.
במקרה שמעתי חברות נערים מדברים על כך ליד החנייה.
הדגים במים עוברים לידי, כאילו אני כלום.
ממה ששמעתי, הדגים מפחדים מאתנו.
מבני האדם.
אולי הם מזדהים עם הפחד שלי?
בוב אומר שלא.
הוא תמיד מנתץ לי את האשליות.
את כול החלומות שבהם יש ניצוץ של שמחה ואושר.
הוא לא מתנהג בטיפת רכות.
אני שונאת אותו על כך, אבל מה לעשות.
אנחנו לא בוחרים את ההורים המאמצים שלנו, בדיוק כמו שאנחנו לא בוחרים את ההורים שלנו.
אני עדיין ממציאה לעצמי סיפורים על הסיבה למסירתי.
לפי בוב ואשתו, היה להם כסף, הם היו מאושרים ולמעשה הם רצו תינוק.
אז למה?
עד היום אני מנסה להבין…
אומרים לי לרדת מזה.
שאני בחיים לא אמצא אותם, ואם הם היו מחפשים אותי, הם כבר היו מוצאים.
הם מלקים אותי באבנים ברחוב, בגלל שונותי.
בגלל… צבע עורי.
אני מתחבאת במים, אבל כבר לא יכולה יותר.
נגמר לי האוויר.
אני לא בטוחה אם לעלות למעלה, לעלות?
אולי לא כדאי, אבל אין הרבה זמן בכדי להחליט.
שלוש השניות הבאות, הן אלה אשר יקבעו עם הסיוט היומי ימשיך וחיי יהיו גיהינום, או שמא יגמרו בשלווה ממש עכשיו, ברגעים אלו.
אני חושבת שבשלב הזה בוב קפץ למים בשבילי ואני החלטתי לעלות למעלה.
לא בשבילו.
לא בשביל שימשיכו להלקות אותי בקוצי המילים, ובגושי האבנים.
אלא בשבילם.
בשביל ההורים שלי.
לא בשביל לאהוב אותם, או לכעוס עליהם, או להיות עצובה.
אלא רק בשביל דבר אחד.
לשאול אותם "למה?"
למה עזבתם אותם, למה לא חיפשתם אותי, למה אותי?
כול כך הרבה שאלות, ורק שני אנשים יכולים לענות עליהם.
בוב מוציא אותי מהמים.
לפתע, הכול מתחיל לעלות באש.
הכיסאות, החול, הים.
נראה כאילו אפילו השמיים קורסים מהלהבות הנצחיות.
אני פוחדת מעט, אבל לא נרתעת.
האש מתקרב אלי.
אני נוגעת בה, היא אמתית.
עכשיו אני מתעוררת מהחלום בו הייתי. סביבי בניין בוער בלהבת אש שורפת.
אדום בכול מקום.
חם בכול מקום.
אין שום דרך לצאת.
המשפט הזה הורג אותי.
אני מקווה שהמשפט הזה, הפחד, יהרוג אותי לפני שהאש תהרוג.
לפניי יש איש בחליפה.
זה זמן רב הוא מנסה להוציא אותי ואני חומקת מידיו.
"תן לי…" אני לוחשת לו בהשלמה.
סוף סוף אני מרגישה משהו.
לא עצב, לא כעס, לא אי ידיעה או תמיהה.
אני מרגישה… שמחה.
הקלה.
אני מרגישה, אני.
את מה שתמיד רציתי להרגיש.
מה שאף פעם לא הרגשתי, או יכולתי.
הלהבות עולות עלי ושורפות את גופי.
אני צורחת בכאב.
לפתע השמחה הזאת נעלמת.
הכעס מופיע שוב, אך הפעם על עצמי.
הפחד מחלחל מהפתחים שעוד לא נכלו והעצב ממלא את שאר גופי המפוחם.
דבר לא נותר ממני.
האיש כבר הלך מזה זמן רב. עבורי זה היה הילוך איטי.
עבור כולם, זה היה מהיר.
החיים היו מהירים ועדיין.
השריפה התחילה ונגמרה מהר, אני מתי מהר.
רק אצלי החיים היו ארוכים.
מלאי תהיות ותמיהות.
מלאי… יגון.