סיפור אהבה קצרצר מאד

ישבנו.
ישבנו על הספסל בגינה מביטים אחד בשני. העיניים שלו נצצו באור השמש.
עיניו החומות הפכו לצהובות. שערו השטני עף ברוח החמימה, קצוות שערו היו בלונד בהיר.
הוא הביט בי בחיוך ואמר, "עוד מעט נגמר החופש, חבל…", חיוכו נמחק מפניו.
"לא נורא, זו הייתה החופשה הכי טובה בחיי", הצצתי בעיניו שאפילו לרגע אחד לא הפסיקו לזהור.
"אני אוהבת את העיניים שלך", המשכתי כשראיתי שהוא עדיין עצוב, "אני לא אוהבת רק את העיניים שלך", לבסוף אמרתי בטיפשותי.
"מה את אוהבת בי?", לפתע שוב נצצו עיניו שחשבתי שעוד מעט יחזרו להיות העיניים החומות האלה.
"אהה… אני אוהבת את השיער שלך", הרגשתי אכזבה, כאילו גוש עצב גדול נתקע בגרוני וחנוק שם לעד.
הוא קם מהספסל, משך את ידי והתחיל לרוץ לכיוון העצים הירוקים הקטנים שכל שנה שותלים אותם מחדש לפני החופש הגדול.
"מה אתה עושה?!", צעקתי, אך לא ניסיתי להשמיט את ידי, אהבתי את היד שלו, היא הייתה קרה ונעימה ולא רציתי לעזוב. אך לא רציתי להראות טיפשה.
בסופו של דבר עזבתי את ידו מייאוש.
"למה רצת ככה?", עצרתי מתנשפת כולי, "אני רציתי להחזיק לך את היד", הוא הסמיק והבנתי שהוא משקר למרות שזו תשובה נעימה ומתוקה.
"שון, די כבר!", לפתע צעקתי, "אני אוהבת אותך שון! זהו אמרתי את זה!", הסמקתי כולי והחלתי לרוץ, רצתי בטיפשותי לעבר הספסל שהיינו שם קודם. הוא נראה כל כך רחוק.
לאחר שניות אחדות של הריצה הכי מהירה שעשיתי בחיי עצרתי וישבתי על הספסל.
שון הופיע לאחר מספר דקות.
"ליז", עצר כולו מתנשף, "אני גם אוהב אותך", גם הוא הסמיק כולו.