בוקר כלילה יאיר

שוב החשיכו השמיים. השמש שקעה אל מעבר לקו האופק. "לעזאזל! לא עוד שקיעה…" היו מחשבותיה של השמש השוקעת, אילו יכלה לחשוב.
עוד אדם אלמוני נפטר מן העולם לעת ערב, "למה דווקא אני?" הרטיטו שפתיו הרפות. קולותיהם של מאות ביליוני שוכני העפר עלו מן השאול וקראו: "לא רק אתה. כולם!" והוא הצטרף אליהם באנחת השלמה.
ציפור שיר צייצה בעליצות אי שם בינות העצים. "שקט שם!" קרא איזה שכן שניסה לתפוס תנומה, "לילה עכשיו," הוא אמר, "ציפורים לא מצייצות בלילה!" אבל הציפור רק רצתה להיות מיוחדת. היא צייצה שוב, עוד ציוץ קטן וכמעט שבלתי נשמע, רק כדי להראות שלא תיכנע לסדרי העולם המעיקים, והלכה לישון, ככולם. ינשוף רעבתן, חיית לילה אמתית, בהה בציפור בעיני ענק עגולות ותאוותניות. הוא המתין בשקט על ענף נוח בצמרת העץ. המתין שהציפור תירדם לבלי להקיץ שוב… אילו רק לא הייתה שרה, אולי הייתה ניצלת מזה.
מאי שם, נשמע קול צרצורו של צרצר מצרצר. מכונית חלפה על פני כביש שומם, הרוח שהותירה מאחוריה הפריחה כמה עלים מתים אל האוויר, ואלו הסתלסלו בריקוד חינני ורגעי לאור פנסי הרחוב המהבהבים, וצנחו מטה, ממתינים בקוצר רוח למכונית הבאה שתחלוף על פניהם ותעיר אותם שוב לחיים. והחיים המשיכו כהרגלם. דג אכל תולעת ואיש אכל דג ותולעת אכלה איש. גם על השמש, החוזרת על מסלולה בן היממה, שוב ושוב במשך מיליארדי השנים, לא באמת נמאסה מלאכתה השגרתית. מעולם לא חשבה היא לסטות מעט ממסלולה לצד זה או אחר, שכן מה תועלת תהיה בכך?! ואולי כן הייתה סוטה ממסלולה, אילו רק הייתה יודעת לחשוב…
אי שם, על אדם אחד אכן נמאס הכול. נמאסו עליו החיים, נמאס עליו לקום בבוקר, נמאס עליו לנום בלילה. נמאסה עליו שגרת החיים המעיקה, החוזרת ונשנית. הוא החליט, בפרץ של יצירתיות חסרת מעצורים שגם ההיגיון לא יכול לעמוד לה שיעשה משהו מיוחד ויוצא דופן. הוא לא חשב מה יצא לו מזה והוא לא חשב כלל מה יעשה, הוא רק ידע שזה מה שהוא הולך לעשות – דבר כול כך מיוחד, כול כך נפלא ופורץ גבולות, שאף אחד, אף לא השמש במשך ביליוני שנות קיומה, לא ראה כמוהו.
היה זה איש יצירתי במיוחד, הוא לא חדל מעמלו אף לרגע קט והשקיע את מיטב אונו ביצירתו החדשה. לילות כימים, בנה, שכלל ופיתח את פרי רעיונו. ולבסוף, כשסיים, זרחה השמש על יצירה פלאית וחדישה לחלוטין בכול היבטיה, דבר מאין כמוהו. האיש הביט בגאון ביצירתו החדשה, בה תלה את תקוותו היחידה ויקרת הערך – התקווה כי יצירה זו, עבורה התייזע והקיז מדמו, תהיה זו שתשנה את סדרי העולם המקובעים ותציל אותי מייסורי השעמום שבשגרה.
אך למירב הדאבון, לא כך היה. יצירתו, גאונית ככול שתהיה, ועל אף שהשפיעה רבות, לא שינתה במאומה את התנהגות העולם בכללותו. השמש המשיכה לזרוח בבוקר ולשקוע בלילה. ציפורי שיר המשיכו לזמר וינשופים המשיכו לטרוף אותן. צרצרים צרצרו, עלים ריקדו ברוח, ותולעים, דגים ובני אדם המשיכו באכילת זה את זה במעגל אינסופי.
אותו האדם החליט לנסות שוב, אך ככול שניסה, כך נוכח לדעת שיצירותיו אינן מחדשות שום דבר משמעותי. הוא נפל בדיכאון עמוק, חשב להתייאש ולהיכנע לשגרה חסרת המנוס, אך אז עלה בליבו רעיון: "אם לא אוכל לשנות את העולם," הוא הכריז, "אשנה את עצמי! בעייני רוחי אראה את העולם כשונה ומיוחד." והוא שינה את נפשו, עיוות את רוחו, כך שהעולם קיבל גוון חדש ומיוחד מבעד לעיניו.
ומאז, מסתובב לו ברחובות אדם לבוש סחבות, מבט מזוגג בעיניו. "הזמן בו השמש שוקעת – בוקר הוא, והלילה – בו היא דווקא זורחת!" היה קורא בראש חוצות בביטחון מלא. לעת ערב, היה הוא יוצא לסייר בשדות, מחפש להשתיק צרצרים המשמיעים את קול צרצורם הצורם ולעודד ציפורי שיר לצייץ, בשם רוח המרד בטבע. הוא היה אוכל תולעים ומאכיל דגים בבני אדם, וחולם על היום בו יפוצץ את השמש, כך שלא תיאלץ לחוג סביב סביב בלי מנוח. "אולי יום אחד," הוא היה נוהג לומר בלהט נרגש, "אף אלמד את השמש לחשוב." ועיניו היו מתמלאות תקווה חסרת גבולות.
אנשים היו קוראים לו משוגע, אך הוא הוא התעקש על הכינויים "יוצא דופן", "שונה" ו-"מיוחד".