פצע ישן- הקדמה.

"מה את זוכרת?" שאל הפסיכולוג. אלף אפל עם שער כסוף-לבן ועניים סגולות כחולות.
"כלום." אמרתי
"בבקשה, נסי לזכור. אחרת נתקע כאן עד שתספרי לי." אמר בקול הבס שלו. הורדתי את מבטי לכפות רגליי.
"אני זוכרת.." התחלתי "אני זוכרת ירייה. פוף!" אמרתי וצחקתי צחוק קטן והוא רשם משהו בפנקס שלו. "ואני זוכרת כעס בלתי נשלט ועניים עצובות בוהות בי ויד על כתפי אבל אני מסלקת את היד הזו בכעס הזה וצורחת וצורחת ואז, שכבר לא יכולתי לצרוח.. לא יודעת. משהו קרה. כאילו.. כאילו כל הכעס נהפך למשהו.."
"לאנרגיה אחרת?" הציע
"כן, משהו כזה.. ואז ה..האנרגיה הזו מתפרצת ממני בגלים.. גלים אדירים ששוטפים אותי וכל הזמן אותן עניים עצובות שבוהות בי ואני צורחת. לך מפה! ס'תלק! אני רוצה למות … אל תציל אותי. אני לא שווה את זה. ואז הוא אומר משהו והכל נעלם." בשלב הזה כבר בכיתי. "הכל, כל מה שהיה ואני הייתי מוטלת באמצע המקום שחור, שחור! והעניים האלה! תמיד הם, אל תחשבו שלא ראיתי אותכם! אני רואה אותכם! תמיד! בוהים בי… מסתכלים עלי!"
"בשלב הזה הייתי ממליץ לעצור לפני ש.." החל להגיד אבל כבר נכנסנו לזיכרון.
הוא ראה מה שקרה שם.

קיירו, עומד שם. עיניו הכחולות נעוצות בי, מנסות להזהיר אותי. שערו השחור הגלי היה פזור ומכסה בדם.
צעדתי צעד אחד לעברו אך הוא הזיז אותי מהדרך וזה פגע בו. פשוט פוף אחד קטן שקטע את חייו במהירות.
הסתובבתי וחיפשתי במבטי את מי שעשה את זה אך לא מצאתי אותו.
רצתי מהירות לקיירו והחזקתי אותו קרוב עליי.
"לא," לחשתי. כולי מכסה בדמו. "אל תמות לי, לא עכשיו. אל תמות, אל תמות, אל תמות!!!"
"די.." הוא לחש וליטף בידו העדיין חמה את שערי, ידעתי שהוא עוד כמה שניות ימות. "הכל יהיה בסדר.
"לא, הכל לא יהיה בסדר קיירו.." התחלתי לומר אך ראשו נישמט ובהה בשמיי הלילה. "לא, לא. קיירו חזור! חזור!"
"הוא לא יחזור." אמר קולך מרוחק מאחורי "הוא מת."
"לא, הוא לא!!!!!!!!!!" צרחתי עליו. קמתי באחת, שומטת את קיירו ארצה, עיניו עדיין בוהות בשמיים. ואז, אז אותם גלים שטפו ממני החוצה, ממני והלאה.
לא יכולתי לעצור את זה ולא רציתי לעצור. הייתי זקוקה להפוגה במלחמה הזו.
"לך! לך מפה! תפסיק להסתכל עלי!!! ס'תלק כאן! אני רוצה למות!…. אל תציל אותי!"
"אני לא מציל אותך," ענה לי הקול, עדיין שקט ומרוחק. "אחרים כן." ואז, באותה שנייה חץ הרדמה נורה ונתקע בשכמה שלי.
"לא.." לחשתי לפני שהתמוטטתי "אני רוצה…" התחלתי ואחרי שנייה של אי כבידה התנגשתי בקרקע וחשתי כאב עמום. "למות.."

"אז.. את רוצה למות." אמר
"איך ניחשת?" שאלתי ונשענתי על הקורסה ופעם ראשונה הבטתי בחדר הסטרילי. הכל לבן נקי,סטרילי. שתי קורסאות לבנות, ספא ושום דבר שירמוז על האישיות חוץ מכדור הזכוכית על מדף שקול מעל הדלת הלבנה.
"אמרת את זה בעצמך. אך תגידי, זה לא מפריע לך שהגזע שלך מת במהירות." אמר הפסיכולוג וזה גרם לי להביט עליו ולבחוןצ אותו מחדש. שרירי. שמתי לב הפעם. כאילו הוא מתאמן או..
"כן," אמר והושיט את ידו ללחיצה. שלחתי את ידי וכשידנו נפגשו הוא העביר לי פתק. הבטתי עליו מבט נטול רגש ויצאתי מהחדר בלי לומר מילה.