הנבואה – פרק 21

ספיר התנתקה ראשונה. לחיה היו סמוקים, וכך גם לחיו של וויל.
"א-אני…" היא החלה להגיד דבר מה. וויל נעץ בה מבט שואל, וזה הגביר את הרגשתה.
"אני חושבת שזה… אנחנו…" היא מלמלה, "אני חושבת שזו טעות."
וויל נעץ בה מבט נדהם מעט. הוא היה כל כך בטוח, שהיא רוצה, שהיא מסכימה, שגם היא מרגישה את זה.
"א-אבל.."
"אין אבל. זה פשוט מרגיש לי לא נכון. אולי אחרי זה, אחרי שהכול יסתיים. אבל עכשיו זה פשוט לא מתאים."
וויל הנהן. הוא אמנם הרגיש מעט עצב, אבל לא בצורה ששברה את ליבו. כי למרות שעכשיו היא לא רצתה, זה לא אומר שהיא לא מרגישה כך. עדיין הייתה לו תקווה.
"צודקת. עדיף עכשיו להתעסק בבעיות שיש לנו, ולא בכאלו דברים." הוא אמר וספיר חייכה בתגובה.
הם חזרו אל שניר ואן, וניסו להתרחק כמה שיותר זה מזו.
"קרה משהו?" שניר לחש אל וויל, אך וויל הניד בראשו.
"לא, כלום." הוא אמר. שניר הביט בו מספר שניות ואז הנהן.
"מה נעשה?" אן שאלה בקול עצוב. "הרי הבית היחיד שלנו נשרף. ספיר לא יכולה לגור בביתה בלי אמה."
"הי!" ספיר קראה. וויל הביט בה במבט עצוב.
"זה נכון, ספיר. בלי מבוגרים את לא תכלי לגור בביתך זמן רב. אולי את יכולה להסתדר לבד יום-יומיים, אבל לא תקופה ארוכה כמו חודש ומעלה. והרי אינך יודעת מתי אמך תחזור." הוא אמר.
"אם בכלל," שניר העיר, ושני מבטים גוערים ומבט עצוב אחד ננעצו בו. הוא החזיר מבט נזוף.
"אז מה נעשה?" אן חזרה על שאלתה. וויל משך בכתפיו. נראה היה שספיר שקעה בגעגועים לאמה, ולא שמעה את שאלתה של אן. שניר נראה כחושב.
"נצטרך-"
"לא! אל תגיד את זה!" אן נעצה בו מבט מזהיר. שניר החזיר לה מבט של חוסר-אונים.
"מה נצטרך?" נראה היה שספיר חזרה למציאות, דווקא בחלק שכולם רצו שלא תהיה כאן.
"נצטרך-"
"לא!" אן קראה בקול מאיים. וויל ושניר הביטו בה בתחינה.
"אין מה לעשות, אן. מה את רוצה, שנדווח לעירייה שאנחנו חסרי בית כרגע והם ישלחו אותנו לאיזו פנימייה?"
"לא," היא ענתה בקול שקט. "אבל אני גם לא רוצה לחזור לשם."
וויל אחז בכתפיה בעדינות.
"אל תדאגי. זה לא יקרה שוב. אנחנו נגן עלייך." הוא אמר בקול מרגיע, ואן לבסוף השתכנעה והנהנה.
ספיר נעצה בשלושתם מבט מבולבל. היא לא הבינה למה אן מתנגדת, מה לא יקרה לה שוב, ומה שניר רוצה להגיד.
"נצטרך לגור ברחוב." שניר אמר זאת לבסוף.
"לא!" כעת ספיר הייתה זו שהתנגדה. "אני לא מתכוונת לגור ברחוב כשיש לי עדיין בית!" היא אמרה.
הלהבות האחרונות שבקעו מבית הנבואה כבר דעכו. משום מה ספיר חשבה שהיא עדיין שומעת קול פצפוץ הלהבות, כשהן מחריבות והורסות.
"מאיפה הרעש הזה?" היא שאלה. שלושה מבטים שואלים הופנו אליה.
"הלהבות. כאן הן כבר דעכו. אבל אני עדיין שומעת אותן." ספיר הסבירה. וויל משך בכתפיו. אן הביטה סביבה.
"זה מגיע משם." היא אמרה והצביעה לכיוון כלשהו. ספיר נחרדה. בכיוון הזה שכן ביתה, ממש לא רחוק משם.
בעצם, ביתה היה הבית היחיד שם. מסביב היו רק כמה גינות ובתים עזובים. היה גם המגרש, אבל אין שם דבר אשר יכול להישרף.
"זה… זה הבית שלי!" היא קראה.

עד שהם הגיעו לשם כל הבית כבר עלה בלהבות. ספיר צנחה על הקרקע החמה והביטה בבית הבוער, כשדמעות בעיניה, ספק מהעשן ספק מבכי.
השלושה הביטה בה במבטים מזדהים. זה הרי קרה גם לביתם לפני כמחצית השעה.
"ועכשיו אין לך בית." וויל אמר. זה לא גרם לספיר לגור ברחוב, אבל היא לא ראתה אפשרות אחרת.
גשם החיל לטפטף. תוך מספר דקות הוא הפך כבר למבול, אשר כיבה את הלהבות. כעת ספיר ידעה שהדמעות הצונחות מעיניה הן דמעות בכי.
הדמעות התערבבו עם טיפות הגשם שצנחו ממרומים. ארבעתם היו כבר רטובים לחלוטין, אך ספיר התנגדה ללכת משם, למצוא מחסה מפני הגשם.
הם נשארו שם מספר שעות לאחר שהלהבות דעכו לחלוטין.

בערב, בשעה בה כל החנויות כמעט נסגרו והלקוחות בחנויות הפתוחות כבר עזבו מזמן לבתיהם, נער בלונדיני כחול-עיניים נכנס למאפייה המקומית. הוא לא עשה דבר, רק עמד והתבונן. בגדיו היו רטובים ונעליו מלוכלכות. המוכרת הביטה בו במבט סקרני, ולבסוף פנתה אליו.
"אתה צריך משהו?" שאלה אותו בקול נעים, מנסה להסתיר את סקרנותה והפתעתה.
הנער נעץ בה את מבטו במשך מספר שניות.
"לא, תודה." הוא אמר לבסוף.
המוכרת חזרה למקומה על יד הקופה. היא עלעלה בעיתון שנח על הדלפק.
לאחר עוד כמה דקות הנער יצא מהחנות.
הוא הלך לסמטה צדדית, מושך את כובע הקפוצ'ון שלו על ראשו, מנסה שאיש אינו יראה אותו.
בסמטה שררה חשכה. קולות דיבור שקטים נשמעו מקצה הסמטה, והוא התקרב אל סופה. הוא נעצר לא רחוק מקיר הלבנים הגדול שסיים את הסמטה.
"חזרתי." הוא קרא, ושתי נערות ונער נגלו מבין הצללים.
"הצלחת? הבאת?" נערה אדומת שיער שאלה אותו. הוא הנהן, כשחיוך קטן נח של שפתיו.
הוא הוציא מכיס הקפוצ'ון שלו ארבעה כיכרות לחם קטנים, אשר פרורי שומשום נשזרו במומחיות על כל כיכר.
ספיר, וויל, אן ושניר אכלו באותו ערב רק לחם מעוטר בפסי שומשום.