"אמרי לי, האם תבואי אל העץ?"

הצלילים מילאו את חלל האוויר הריק, הדוק לריאות כגומי. כל פעם הריאות התכווצו מהנשימה, החומר הלך וסגר עליהן, חונק את התייפחות היוצאת מפיה כקול עמום.
"להירגע." לחישה רדודה עלתה מגרונה הצרוד, היא ניסתה להתייחס לעצמה. אך האמת, שהיא אך ורק החריפה את מצב הרגשות אשר נמצאת בו.
הנערה הגבוהה ממנה נעצה בה מבט זועף. "דבר כאן לא מפחיד. מלבד רעשי העצים החורקים, קולות הלילה הלוחשים לך לבוא: האם תבואי אל העץ בחצות?" השורה האחרונה מילאה אותה צמרמורת בלתי פוסקת, מדוע חייבת להיות כל כך עוינת, חברתה?
"ת-תפסיקי," גמגמה חרישית, מנסה לגרום לצלילים להיעלם כלא היו – הם סוחפים אותה לעבר השעה. אסור לה להתפתות לכוכבי הלילה. רוח קלה שרקה באוזניה כציפור שיר קטנה, מנקרת באוזנה בחיבה. היא אפילו דמיינה קרקור רך, מבקש לעוד מעט אהבה.
"אמרי לי, האם תבואי אל העץ בחצות?" לחישות חודרות להגנתה. ידה אוחזת בחוזקה בזרועה של הנערה הבוגרת ממנה במעט זמן, חודשים ספורים. אך יש אנשים, שזמן הוא מצרך חשוב. האם הזמן הוא לא יותר ממטאפורה? הלחישה ההיא החלה להתקרב יותר ולשבור אט אט את חומות מוחה, פורצים כזרזיף מים לתת מודעה.
קול שבירה קל הקפיץ אותה ממקומה.
"להירגע," קולה נשמע מעט רועד, "אני חייבת להירגע."
"איירי, את רואה את העץ ההוא שם?" הנערה הקטנה הביטה לעבר העץ הקירח ומלא הענפים חסרי העלים, אשר הזדקרו לעבר הירח כחצים המוכנים לירי האויב. איירי הנהנה בפחד, עיניה החלו להתרוצץ. העץ עורר בה תחושת אי נוחות כבדה.
הזמן נדמה כמאט את עצמו, צעדיה של הנערה הבוגר המנסה להפחידה נשמעו אטיים יותר, עמוקים יותר. קול רשרוש עלים התעופף במרחק ופגע באוזניהן, עצים היתמרו מעל ראשיהן כזרועות העוטפות את האפלה. שירה עדינה ונוגעת הושמעה באוזניה של איירי, מנקרות את אוזניה כאותה ציפור השיר המחפשת אחר חום, מילים מפתות ומכאיבות כלהב.
"מילים שקטות נלחשות מבעד, למראה." משפט נישא באוויר, מלווה במנגינת צלילי בהלה.
"סקאיי, מה זה היה?" שאלה איירי ועיניה פעורות לרווחה מהפחד ששב אליה.
הנערה הגבוהה ממנה הנמיכה לעבר איירי מבט, עיניים בצבע הערפל הכבד אשר שרר שם ננעצו בה, חודרות עד לשד עצמותיה. צמרמורת עזה עברה בגבה כאשר הביטה ישירות לתוך עיניה הממתינות ברעבתנות, לעוד פחד.
"מה זה היה מה?" שאלה לבסוף סקאיי, מזיזה את שיערה האדמדם והמתולתל הצידה, צבע שיערה דמה ללהבת אש בוערת. היא נראתה כשדת אש בעלת עיניים מהפנטות ומרתיעות באותו הזמן.
איירי שתקה כמה שניות ארוכות, מקשיבה לקולות הטבע הנמצא מסביבה; האם רק דמיינה את מילות המנגינה הסוחפות?
סקאיי החלה לצעוד לאחור. או שאיירי התקדמה במהירות קדימה?
"איירי." קול מלמל ונקודת סכנה הבהבה בראשה של איירי.
"איירי," המשיך הקול בבהלה, מתרחק ממנה כל שבריר שנייה.
אני מדמיינת, לחשה איירי בלבה, הקול הזה לא אמתי.
"איירי! תחזרי!" צווח מקור הקול, אך איירי הייתה שקועה במנגינות המילים המנערות.
"עדיין, לא יכולה למצוא מה מושך אותי למטה." המשיך אותו קול מהפנט שמשך אותה הרחק מסקאיי, "כשכל הזמן הזה, הייתי בודדה כל כך," איירי התקדמה במהירות. "רוצה אותי, מושך אותי. מושך אותי למטה,"
"איי-" הקול המציק נעלם לחלוטין.
איירי נעצרה.
נשימה לא נשמעה באוויר הלילה המכאיב.
עקצוץ חד עלה בבטנה.
"אמרי לי, האם תבואי אל העץ?" צליל המנגינה הסתיים כקול קטוע.
אה כן, טיפסה היא על העץ.
איירי נחבטה באוויר, שרשרת חבל יפהפה כמחרוזת נכרכה סביב גרונה.
שרשרת הדוקה ומחוספסת סביב צווארה.
"כן." צליל חנוק וקלוש הגיעה מבובת סמרטוטים חסרת חיים, רגליה מרחפות באוויר כפרפר.
כן.