מנסה להפסיק.

מנסה להפסיק ולא מצליחה, מנסה להפסיק, נלחמת.
מנסה להפסיק לחשוב עליך.
מנסה להפסיק לראות אותך.
מנסה להפסיק לדמיין שוב ושוב את שפתייך נושקות לשפתיי ברכות.
להפסיק להרגיש-לא להרגיש את ידיך מצמידות אותי לגופך מלטפות אותי בלאט.
להפסיק לשמוע כמו בהד את קולך אומר 'אני אוהב אותך כל כך'..
כאילו נלחמת ברצון הזה לבוא ולומר לך אותו דבר.
הלב אומר 'תגידי כבר' והראש אומר 'את טועה.'

אני שואלת את עצמי לפעמים למה כשהיא, חברתי הטובה שידעה שאני אוהבת אותך ובכל אופן הלכה איתך, למה היא יצאה מנייאקית, רעה, לא אנושית ואגואיסטית. וכשאני עושה לה עכשיו כמעט אותו דבר, זה בסדר?

אני מרגישה צבועה.
אני יודעת שאני אוהבת אותך הכי בעולם ואתה בכל בשבילי, אבל אני פשוט לא מסוגלת להפסיק להרגיש מצפון, אשמה. להרגיש היסוס בכל מה שקשור אליך….

היסוס. אני מהססת
מתלבטת אם זה נכון, אם אתה באמת אוהב אותי או שהכל זה הצגה.
אתה הבנאדם היחיד בעולם שאני מסתכלת לו בעיניים ולא מצליחה לקרוא אותו, כי אני פשוט חושבת כמה אני אוהבת את המבט שלך, את הרוך והרכות שמלווים בכל חיבוק ונשיקה שלך…

אז אולי פשוט תבוא ותתן לי סיבה אחת, רק אחת כדי להאמין לך?