^^שיניים חדות^^ | פרק 9

היי חברה, קמצת לפני הסיפור-

א') אל תבהלו מהאורך של הפרק, זה לא כל הפרק, מיד תבינו ממה הוא מורכב

ב') אני רוצה להודות לבקי היקרה, ששידלה אותי להמשיך לכתוב את הסיפור ומהר, אחרי כמעט שלושה חודשים שלא כתבתי.
כבר שחכתי איך זה לכתוב, ועוד לכתוב סיפור שרבים אוהבים,
שכחתי שזה נותן את ההרגשה הכי טובה בעולם, להתמכר לסיפור שאתה כתבת בעצמך, ולתהות כל פעם מחדש מה יהיה ההמשך, כאשר אתה בעצמך יודע…
בקיצר, אני שמחה שחזרתי לכתוב, ורוצה להודות לכל המדהימים באתר, שכל פעם כותבים לי מילה טובה, מדרבנים אותי להמשיך קדימה, ובמיוחד לבקי, שנדנדה לי להמשיך כבר את הסיפור.
אז תודה לכם ♥

ו-ג') הפרק יהיה מחולק לשני חלקים (אולי אפילו שלושה… אין לדעת..) בגלל חוסר מקום… החלק הראשון יהיה הקגדמה, וכך גם החלק השני, אך לקראת הסוף של החלק השני אתחיל בפרק… זה בגלל שהרבה זמן לא כתבתי, ומגיע לכם לזכור מה שקרה בפרקים הקודמים…
*****
למי ששכח על מה דיברנו בפרק הקודם, ואיפה זה נגמר… הינה תזכור קטן, משהו כמו "בפרקים הקודמים" שיעזור לכם.
קריאה נעימהD;

הוא היה כל כך יפה…
השיער החלק והשחור שלו…
העור החיוור שלו פשוט שיכר אותי.

"את באה היום למסיבה? נכון?" שאל אדי.
"לא יודעת…" עניתי
"מה? איך את יכולה לפספס דבר כזה?!" שאל אדי.
"כי אין לי בן זוג, אולי?!" אמרתי וגלגלתי עיניים.

החלום חזר בזיכרוני. השפתיים שלו, שנישקו וליטפו את שפתיי שלי…
זה היה דה ז'ה וו מטורף! "היי! אתה! עזוב אותה!" *
התעוררתי מחלום התשוקה שאחזה בי. "ממממ…!" ניסיתי לקרוא. דחפתי אותו בידי. "היי עזוב אותה!"
הפריק ניתק ממני והביט אחורה. ניגבתי את שפתי. "אדי?!" –"אדוארד?!" קראני אני והפריק
"עזוב אותה!" הוא קרא ורץ לעברנו.
"אבל אמרתי לך שאני סקרן…" אמר הפריק, וחיוך ממזרי נמתח על פניו.

"ג'ס! הלו?! את מוכנה להקשיב?!" קרא אדי.
"מה?" שאלתי משועשעת, "בטח גם לך יש ניבים… נכון?" שאלתי. צוחקת.
"אם… כן.." הוא אמר…
"מה?!"
אדי פער את פיו. ניבים!
פתחתי את עיניי בפליאה.
"אוי לא.."
"אהההה!!!!!!" צרחתי. –"שש.." ג'ס, אל תפחדי.." –"מה לא לפחד?!?! ערפד בדמות של נער פריק תוקף אותי, והחבר הכי טוב שלי, מספר לי אחרי שתים עשרה שנה, שפתאום, הוא ערפד!" צעקתי.

כשהגענו לקניון, הרגשתי חנוקה בגרוני.
"אה-הא!!" השתעלתי בכבדות.
"ג'ס… את בסדר?" שאל מייקי. "כן… בטח" אמרתי וחייכתי בכל הכוח.
"אה-הא!!" השתעלתי שוב.
"ג'ס… זה לא נשמע טוב" אמרה אליזבת.
"לא, לא… אני בסדר! בסדר גמור…. אה-האא!!!" אמרתי, והשתעלתי. אדי עמד בצד, שותק. מביט בי מבטים חמורי סבר, ודיי מפחידים….
"אהה-האא!!!" השתעלתי בכל הכוח. כבר לא יכולתי לשלוט בזה יותר….
לאט לאט, ראייתי התערפלה….
"אה-הא!" השתעלתי. כמו נביחות של כלב.
"או-הא ג'ס… זה ממש לא נשמע טוב!" אמר מייקי, "בואי" הוא אמר ומשך בידי.
"מה? לאן?" שאלתי. "לקופת חולים. הרופא ייתן לך מרשם לתרופה, ועד מחר תרגישי כבר הרבה יותר טוב!" אמר מייקי, וגרר אותי לעבר היציאה יחד עם אליזבת.

העיניים הזוהרות בחושך התקדמו לעברי.
בכל צעד שלהן קדימה, התרחקתי צעד אחד אחורה.
"את לא תוכלי עכשיו להתחמק…" אמר הקול, "עכשיו אין אף אחד שיעזור לך" אמר, "ממש מסכנה!" צחק בגועל.
הדמות יצאה מבין הצללים.
הפריק!
הפריק??
"מה…" –"אל תגידי לי שעוד לא הבנת…." אמר הפריק.
"אה…. לא" –"אה… בני אנוש….. כל כך… מטומטמים!" נאנח ונשען על הקיר.
"סליחה?!" התפלאתי.
"כן! קשיי הבנה, מטומטמים…. עובדה שלא קלטת…" –"לא קלטתי את מה?" –"את זה!" אמר וחשף את ניביו.

"היא מתעוררת!" נשמעו קריאות מכל עבר.
ראיתי מטושטש. דמויות עמדו מעל ראשי. הינה אליזבת… ו… מייקי…. ואדי….. מה קורה כאן?!
"ג'ס, בואי, אני אעזור לך לקום" אמרה אליזבת ותפסה בידי.
"לא! אני לא רוצה לקום!" מחיתי.
"מה? למה?" שאלה אליזבת, "טוב ג'ס, תעזבי את השטויות שלך, בואי, נלך לשטוף פנים" אמרה אליזבת ושדלה אותי לקום.
"די!! עזבי אותי כבר!!"
צעקתי עליה. היא נרתעה לאחור, "אני לא רוצה לקום! בא לי למות!!" צעקתי, "למה אף אחד לא מבין את זה?! עזבו אותי!! תנו לי למות!!" צעקתי.
רקעתי ברגליי כמו ילדה קטנה.
אליזבת ראתה מזועזעת ומבולבלת. גם אדי ומייקי.
"ג'ס! קומי!" פקד אלי אדי –"עזוב אותי מטורף אחד!" צעקתי, "עופו ממני! אני רוצה למות!! למוות!! אתם שומעים אותי?!?! עזבו אותי כבר! תנו לי למות בשקט! לבד!!" צעקתי. הייתי מטורפת. לא הייתי אני. נכנסתי לקריזה. אני אף פעם לא הייתי במצב כזה.
"דיי ג'ס, בבקשה, תני לי לעזור לך" התחננה אליזבת, "את עייפה, תנו לה מים!" –"לא!" קראתי.
"עזבו אותי! עופו מכאן!!" צעקתי.
נשכבתי על הרצפה, בועטת ברגלי ומנופפת בידי, מכה על הרצפה, צורחת וצועקת כמו משוגעת.
"תנו לי למות!! אני רוצה למות!!!" –"ג'סיקה!" קראה אליזבת, "תתעשתי על עצמך!"
"לא!! אני רוצה למות! אתם לא מבינים אותי!! פסיכופתים!" צעקתי.

"ג'סיקה! מה את עושה?!" קרא אדי.
"עזוב אותי אדי! תן לי למות!!" צעקתי.
הצמדתי את המספריים לוורידים שבידי.
"מה את עושה?! מטורפת!" קרא אדי, והרחיק את המספריים ממני.
"אל תיגע בי!! תן לי למות!! אני רוצה למות!! עזוב אותי!!" צעקתי.
מייקי ליפף את זרועותיו סביב מותניי והרחיק אותי מאדי, ומהמספריים.
"עזוב אותיי!!!!" צעקתי.
"מה קורה כאן?!" שאלה המורה, ונכנסה לכיתה.

"ג'סיקה…" נאנחה והתקרבה אליי.
היא הביטה בפניי. היא הניחה את ידה על מצחי. "היא רותחת!" אמרה.
"עזבו- או- תי!!!" צעקתי.
אדי הרים אותי בזרועותיו, והלך איתי החוצה, לחצר, בין כל הילדים המבוהלים והסקרנים.
"דייי!!!! עזוב אותי!!! תן לי למות!! אני לא רוצה לחיות יותר!!! הצילוווו!!!!!" צעקתי. בעטתי ברגלי, מנסה לגרום לאדי לשחרר אותי מאחיזתו.
"תפסיקי כבר ג'ס…. בבקשה!" התחנן אדי, "אני יודע שזה קשה…. זה משתלט עלייך! בבקשה תתגברי!" הוא אמר.
"עזוב אותי אדי, לאן אתה לוקח אותי?!" קראתי.
"למקום שבו יטפלו בך ג'ס…. תסמכי עלי" –"ההההצייייייילווווווו!!!!!" צעקתי.
"אמרתי לך ילדונת" קרא קול בראשי.
"דיי כבר!!! תשתוק!!" קראתי, מנענעת את ראשי, כשידי מכסות את אוזני.
"זה לא יעזור לך… את כבר אחת משלנו…." חזר הקול.

פקחתי את עיניי לאט.
הייתי בחדר, על הספה, בדיוק במקום בו נרדמתי.
הראש פחות כאב. התרוממתי, ושפשפתי את ידי על ראשי.
קמתי מהספה.
"אדי?" קראתי.
התחלתי לחפש דרכי מוצא מהמקום המוזר הזה.
"אדי?" קראתי שוב. אין תשובה.
"איך יוצאים מהמקום הזה?!" מלמלתי.
דלת שחורה תפסה את מבטי. היא הייתה בצד הקיר השמאלי, החבוי מאחורי ספרייה ישנה.
הזזתי את הספרייה. היא זזה בקלות.
פתחתי את הדלת לאט.
הצצתי פנימה.

"היי! זוזו! זוזו!" קרא קול מוכר.
מבין הבנות נדחק למעגל ה…. פריק!
"הו… ג'סיקה! כמה טוב לראות אותך…" לגלג הפריק, "אני רואה שהצטרפת אלינו…. אמרתי לך שזה מה שיקרה…. בואי! תצטרפי לחגיגה!" הוא הרים בקבוק בירה ולגם ממנה.
"איפה אדי?" שאלתי נרגזת.
"אדי? אדי… אדי… אדי… אה! אדוארד! מה? אז ככה קוראים לו בעולם שלכם? א-די?" שאל, צוחק. בטח כבר שיכור ממזמן.
"איפה הוא?" סיננתי.
"הלו?? תירגעי ילדה! רילקס! בואי תצטרפי אלינו…. במעורה, יש כ-ל מה שאת צריכה…" הוא התנדנד מצד לצד, נאחז בבנות המחייכות והצוחקות.
"בואי!" אמר ותפס בידי, "אכיר לך ת'חבר'ה". הוא משך בידי לעבר המרפסת.
נערה שטנית תמירה, עם מעיל נוצות שחור זול למדי , עם שפתיים משוכות אודם אדום בוהק, ישבה על הכורסה, ופטפטה עם עוד שתיים, בדיוק כמותה.
"דייזי מותק, זאת ג'ס" אמר ומשך אותי קדימה –"היי!" קראתי, ושפשפתי את ידי הכואבת.
"אה…" אמרה הנערה ונשענה על המעקה לצידינו, "אז זאת ה'בייבי' שלך?" אמרה, וחיוך ערמומי על פניה.
היא הרימה את סנטרי בידה, "יפה… יפה מאוד רקס, לאורה תשמח על המציאה החדשה… אתה בטוח שהיא תהייה מרוצה? בכל זאת… היא בת אנוש שלמה…" –"אל תדאגי דייז, הכל בשליטה"
דייזי עשתה פרצוף חמוץ- "כן, אמרת את זה גם כשהבאת את כריסטין…." שניהם הפנו ראשם לעבר נערה, עם מעיל נוצות שחור בדיוק כמו של הדייזי הזאת, אשר מדברת אל עצמה.
"אוקי… אולי אני לא כזה צייד טוב אבל…" –"רגע רגע רגע! מה הולך פה?!" קראתי, "אני מתחפפת מכאן!" –"נראה לך?!" קראה דייזי.
"שבי כאן בשקט, ילדה!" קראה חברתה האחרת של דייזי, והושיבה אותי בכוח על בכורסה.
"היי!" קראתי, הן החזיקו חזק בידי, כך שלא אוכל לברוח.
"קדימה דייזי! תחסלי אותה!" –"פולשת!! פולשת!!" –"תראי לה מזה!" –"קרב חתולות!" –"קדימה!"
ההמולה הייתה גדולה.
"ת-עז-בי או-תי כבר!!" צעקתי
הדלת נפתחה בקול מחריש אוזניים.
"מה כל הרעש הזה?!"
במעלה המדרגות, עלתה אישה מסוגרת, בעלת שיער שחור, אסוף והדוק לפקעת עם נוצות שחורות, אודם אדום וסומק כהה על לחייה.
"מה כל ההמולה?" שאלה שוב האישה בשחור, "דייזי? רקס?" –"גברת לאורה, רקס צד עוד אחת" אמרה דייזי ומשכה אותי לפניה.
האישה בשחור התקדמה לעברי, כשנעליה משמיעים קול נקישות ברצפת העץ.
"נו, נו, נו…" אמרה האישה בשחור, "יפה מאוד רקס… ראה את עצמך כמקודם בתפקיד".
רקס קרן מאושר. הממזר הזה…
"מה שמך?" שאלה האישה בשחור.
"ג'סיקה" מלמלתי.
"ג'-סי-קה" אמרה. היא התהלכה סביבי.
"מי הביא אותך לפה? רקס?" שאלה.
"לא…" אמרתי.
"אז מי?" שאלה.
"אדוארד, הגברת לאורה" אמר רקס.
"אדוארד… מה לו ולך? הוא מזמן פרש מתפקיד הצייד, לא?" שאלה האישה.
"לא יודעת…" אמרתי, "עכשיו תנו לי ללכת!" –"לא! לא, לא" עצרה אותי האישה.
"חוששתני שתשהי פה, יותר זמן מהצפוי גברתי הצעירה" אמרה, "אציג את עצמי. אני הגברת לאורה, אחראית על כל הערפדים הנערים בטירה, וגם אחראית לציידים."
"מה?" שאלתי מבולבלת.
"ילדתי… את ערפדית עכשיו…" אמרה לאורה בחיוך לגלגני.
"מה?!" קראתי, "לא! זאת בטח בדיחה!" –"ג'ס!" קרא אדי.
"אדי?!" –"אדוארד?!"

"ג'ס!" קרא אדי, ורץ במעלה המדרגות. הוא נעצר לפני לאורה.
הוא לא קד לפניה כמו השאר.
הוא הביט בה במבט זועם.
"אני רואה שהחלטת להצטרף אלינו, אדוארד…" אמרה לאורה.
אדי סימן לי להיצמד אליו.
דייזי ורקס שחררו אותי, ורצתי אל אדי. חיבקתי את כתפו.
"מה הולך כאן?" לחשתי לו. –"לא עכשיו ג'ס" הוא לחש.
"לאורה, אני דורש הסברים" רעם אדי.
"הסברים? מה יש פה להסביר, חוץ מזה שרקס עושה את עבודתו בצורה הטובה ביותר. אדוארד, אתה יודע מהי ההרגשה, אחרי צייד טוב, לא?"
אדי שתק. הוא הביט ימינה ושמאלה, על כל הנערים.
"אני לא רוצה לשמוע שזה קורה שוב, זה ברור?" קרא אדי. הוא אחז בזרועי בחוזקה, וגרר אותי אחריו למטה, מחוץ לחדר.

נכנסתי לתוך מסדרון, קר ואפל.
הלכתי בשקט לאורכו.
אור קלוש נראה בקצהו.
ככל שהתקדמתי לעבר האור, שמעתי מוזיקה. צלילים. צלילים של פסנתר. משהו מנגן שם.
דלת החדר שממנו בא האור הייתה פתוחה מספר ס"מ.
הצמדתי את אוזני לפתח.

"Seems like it was yesterday
When I saw your face
You told me how proud you were,
But I walked away
If only I knew what I know today
Ooh, ooh"

ניסיתי להציץ מבעד הפתח, לראות מי שר שם

הקול שלו…. היה לא אנושי. מרגש. מיוחד. מושך. משהו אחר….
פתחתי לאט את הדלת. נער גבוה ישב לצד פסנתר עץ עתיק, כשגבו מופנה אלי.
הוא היה שקוע במנגינה ובמילים.
נכנסתי לאט לתוך החדר
"Would you tell me I was wrong?
Would you help me understand?
Are you looking down upon me?
Are you proud of who I am!?"

רציתי לגשת אליו, ללכת. הרגליים שלי לא עצרו, גם כשהכרחתי אותן לעצור. הן הלכו לעבר הקול. לעבר הנער.
הן רצו אותו. אני רציתי אותו.

לא שלטתי בעצמי.
הנחתי את ידי על כתפו של הנער.
הוא הסתובב אלי בחדות.
נרתעתי לאחור.

"סליחה, לא התכוונתי להפריע" מלמלתי וברחתי החוצה.
איכשהו הוא השיג אותי ועצר אותי מלצאת.
"את חדשה פה, הא?" שאל. הנהנתי.
"נתפסת על-ידי צייד כלשהו?" שאל. הנהנתי.
"את גרה בעיר?" שאל. הרמתי בכתפיי. לא היה לי בכלל מושג איפה אני!
"את…. גם יודעת לדבר? לפעמים?" שאל וחייך. –"כן… רוב הזמן" חייכתי.
"אז…. מאיפה את?" שאל –"מסן דייגו" עניתי.
"אה… לא רחוק מכאן…." ענה, "וגם האזור של רקס וסבסטיאן…" מלמל.
"איך הגעת לפה?" שאל.
"אין לי מושג…" עניתי, "ואני גם לא זוכרת מה קרה לפני זה…."

"כן…. אבל הפכו אותי לערפדית, אני לא נולדתי ככה! למה הם עושים את זה?!" –"הם לא 'הופכים' אנשים תמימים ואנושיים לערפדית בני אל-מוות מפלצתיים סתם ככה" גיחך רוס, "הם הופכים את מי שזו הזהות האמיתית שלו" הסביר, "חוץ ממני… אני לא נולדתי ערפד" –"הלו?!" קראתי, "גם-אני-לא!" קראתי.
"או באמת?" לגלגל רוס, "איפה נשכו אותך?" שאל.
"מה?" שאלתי, "לא נשכו אותי! אני זוכרת שלא. אתה בעצמך אמרת שהם הפסיקו לנשו…" –"כן, אבל הם תמיד נושכים. זה רק עניין של זמן. לפעמים אתה מרגיש, ולפעמים לא" אמר, "הינה" הוא הסתובב והראה לי סימני שיניים בהירים, שנראו כצלקות קטנות בצווארו.
"עכשיו, תראי לי את שלך" אמר, והזיז את שערי על צידו השני של צווארי.
הוא חיפש אחר סימני שיניים. –"הינה, תסתכלי בעצמך" אמר.
הוצאתי את מראת הכיס שלי, שהייתה תחובה בכיס מכנסי, וחיפשתי אחר סימני השיניים.
"אה!" קראתי. הפלתי את המראה בבהלה.
"אמרתי לך" אמר והזיז חזרה את שערי.

רקס התיישב מולי. מסתכל ישר לעברי. הפניתי את מבטי הצידה.
"אני הולכת…" –"רגע!" אמר רקס. הוא אחז במפרק ידי, ולא נתן לי ללכת. –"סליחה?!" אמרתי בכעס.
"דיי ג'סיקה… בואי, שבי. את יודעת שאני היחיד שיכול לספר לך ה-כ-ל. כל מה שאת רוצה לדעת" אמר. הקול שלו היה רך. המבט שלו היה חמים. עיניו רצו לשפוך הכל החוצה. לעזור. לספר. הוא לא לבש את חיוכו הדבילי והלגלגני כמו בפעמים הקודמות שדיברנו, או את מבטו הקפוא שלבש במסדרונות בית הספר.
כן… זה אותו הפריק שאני מכירה.
"עזוב אותי!" אמרתי.
"ג'סיקה, אני יודע שאת רוצה לדעת הכל… אני אספר לך. אני מבטיח!" הוא אמר.
"פחח…כן בטח… ואני גם ממש יכולה לסמוך עליך.
"אני מצטער על מה שעשיתי לך, אוקיי? אבל עכשיו זה הזמן להתמקד בהווה! כי מהיום אין לך יותר עבר!" אמר רקס.
"מה אתה אומר?…" אמרתי בלגלוג, ויצאתי מהחדר, בעודי טורקת מאחוריי את הדלת.

טום הובילה אותי לחדרי השינה.
"אז… את יודעת איך קוראים לי.." אמרה. איך היא ידעה שאני יודעת איך קוראים לה?…. היא המשיכה- "איך קוראים לך?" –"ג'סיקה" עניתי, "אבל אני שונאת שקוראים לי ככה… אז רק ג'ס".
"אוקיי ג'ס. אז, זה החדר שלך" אמרה ונעצרה מול דלת חדר מספר 8. "אני כאן בחדר ליד, אם את צריכה, כי לא ממש מרשים לבנים להסתובב פה כל כך…" אמרה והצביעה לכיוון חדר מספר 9.
"בואי, כנסי" אמרה טום, ופתחה את דלת החדר החדש שלי.
החדר היה צבוע בצבע ורוד מ-ז-ע-ז-ע-!
כזה ברבי עוד לא ראיתי!
מיטת קומתיים עם מצעים ורודים ניצבה בפינת החדר. שולחן כתיבה גדול ניצב בצד השני, לצידו ספרייה גדולה, עם מספר קלסרים, וארון גדול עם מראה בין שניהם.
"כן… החדר הזה באמת קצת מזעזע.." אמרה טום, כאילו קראה את מחשבותיי, "לפחות החדר שלי ושל השותפה שלי לא כזה… אז אם תרצי מקום מפלט, תדעי לאן לבוא" חייכה.

"מיה, היא השותפה שלי?" שאלתי. –"ברור" אמרה טום.
"בואי נלך לחפש אותה…" אמרה לי, וגררה אותי לעבר הסלון הקטן.
"מיה?" קראה טום. נערה בגילי, כהת עור, עם תלתלים גדולים שחורים הרימה את ידה, בעוד היא בוהה בציפייה בטלנובלה.
"את רואה אם מי יש לי עסק?" גיחכה טום.
"מיה, משתמשים לך במסקרה…" אמרה טום.
"מה?!" קראה הנערה ונעמדה.
"אוי סוף סוף…." צחקה טום, "בואי תכירי את השותפה שלך" אמרה.
"היי" אמרה מיה, ולחצה את ידי, "אני מיה" –"ג'ס" אמרתי

ניגשתי אל החלון. הרמתי אותו.
"רקס!" קראתי, "מה אתה עושה פה?!" –"אנחנו צריכים לדבר! את יודעת את זה!" –"לא עכשיו רקס. תלך ותעזוב אותי כבר!"
רקס שלח את ידי אלי, ואחז בזרועי.
"אני לא יכול…" אמר. הוא נכנס לחדר.
"תצא מכאן!" אמרתי.
"אנחנו צריכים לדבר" אמר רקס, ודחק אותי לפינה הקרובה, "אני לא יכול לחכות… וגם את לא" –"אתה לא יודע מה אני כן יכולה או לא יכולה…" –"אני המגן שלך. ברור שאני יכול.
"עזוב אותי רקס!" סיננתי, "אתה הפכת אותי ללא אנושית!" –"אני לא הפכתי אותך לזה, את היית ככה!" –"ממש!" אמרתי, "תפסיק עם השקרים שלך, ותן לי ללכת" אמרתי. הוא לא נתן לי לזוז.
"אני-לא-הפכתי-אותך-לכזאת! את תמיד היית ככה!" –"זה שקר!" אמרתי. –"זה לא!" אמר רקס.
"עזוב אותי כבר!" אמרתי והדפתי אותו בכוח.
הלכתי לכיוון הדלת.
"איך שאת רוצה ג'ס…" אמר רקס, "רק שתדעי שאדוארד היה צריך לנשוך אותך, ולא אני!"