השקרים של ריי (Riley's Lies) – פרק 10 –

"בבקשה, תלך." הקול של לוסי היה חנוק מבכי, והיא התחננה שיעזוב ויפסיק לשבור לה את הלב. היא סגרה את הבית בפניו.
לפני שהלך והתרחק משם, ג'יימי הסתובב ונעמד מול הדלת.
הוא יכל לשמוע את הבכי שלה כשהיא רצה אל החדר שלה. והיא – היא לא ידעה עד כמה הוא מצטער. הוא התחיל ללכת אל הבית שלו, ממצמץ כל שלושים שניות ומתאמץ לא לבכות.
כאשר הוא שמע את קולה של זואי מאחוריו, חצי מרגלו השמאלית כבר הייתה על הכביש, בדרכה לחצות אותו. "היי," נעצרה מולו, "מה קורה?" היא אספה את השיער שלה בתקווה להוציא ממנו מבט, אבל הוא נראה מרוחק.
"כלום." הוא התחיל ללכת במורד הרחוב, מנסה לברוח ממנה.
"ג'יימי!" היא התקדמה אליו בריצה. "מה אתה עושה?" היא ניסתה לאחוז את היד שלו, אבל הוא ניער אותה ממנו והשפיל את הראש.
"אני – אני לא יודע." העביר את ידו בשיערו ונשך את השפה. "אתה בכית?" היא לא נתנה לו לברוח הפעם, ואחזה חזק בשתי הידיים שלו. "בבקשה, תדבר איתי." היא ניסתה להחיות אותו, והמבט שלו הפך אגרסיבי וכועס. "את! בגללך לוסי יושבת ובוכה. למה בכלל התחלנו להתמזמז?" הוא התחיל לתהות את זה בעצמו, והרגיש אשמה. "לא – זה אשמתי. פשוט.. תפסיקי, אוקיי?" הוא התחרט מיד לאחר שאמר את זה. הוא ידע שהוא פגע בה. זו לא הייתה אשמתה – זו הייתה אשמתו, והסקרנות שלו.
התגובה שלו הלחיצה והפתיעה את זואי. "על מה לעזאזל אתה מדבר, ג'יימי?" היא לא רצתה לבכות מולו. היא הצטערה שכל זה קרה, למרות שהיא ידעה שזה הולך להיות בדיוק ככה. הרחוב היה ריק מאנשים, והיה חשוך.
"תגידי ללוסי שאני אוהב אותה." אמר בפשטות וצעד משם בבטחה.
"לא, ג'יימי – חכה!" היא הידקה את הרצועה של התיק על הכתף והתכוונה ללכת אחריו, כשהוא הסתובב בזהירות, לא אכפת לו ממה שיקרה.
"להתראות, זואי." הוא פנה אליה, במילים האחרונות שלו. הוא עצם את העיניים כשהבין שהמשאית מתקרבת אליו, ותפגע בו אנושות. הוא ימות. זה יגמר.
הוא, זואי חשבה בלחץ, הוא הסתובב בגלל שהיא קראה לו. כי היא רדפה אחריו. בגללה.
ואז המשאית הגיעה.

***

לוסי הביטה בארון הפתוח של ג'יימי. כן, הוא עומד להסגר בקרוב, והיא לעולם לא תראה אותו שוב. לידה עמדו ההורים שלו ואחותו הגדולה, הבכי שלה גדול מדי.
היא שנאה את כולם. את הרופאים, למרות שהוא כבר היה מת כשהגיע אליהם. את השוטרים, שלא הפסיקו להציק ולשאול שאלות. את ההורים שלה – שהיו דביקים וחיבקו אותה בכל רגע אפשרי. את כולם.
היא הסתכלה עליו בפעם האחרונה, וביקשה סליחה. "אני מצטערת שהייתי מטומטמת. בבקשה תחזור." היא לא היססה אפילו, ורצה משם.

***

המיטה הייתה רטובה בדמעות של לוסי, שלא הצליחה להירדם עם הפנים תקועות בכרית וחוסמת כמעט לגמרי את הנשימה שלה. מצד שני, לא היה לה מספיק כח להתהפך. מטומטם. הוא כל כך מטומטם. איך הוא יכל לבוא ולהגיד לה בפנים שיש לו חברה מהצד? היא כל כך טיפשה. למה לעזאזל היא חזרה אליו, למרות שהוא בגד בה לפני? למה היא חשבה שהפעם זה יהיה שונה? הטלפון צלצל, אבל היא התעלמה ממנו. לא היה לה אכפת, היא רק רצתה למות. היא רצתה שהוא ימות.
הטלפון צלצל שוב. ושוב. ולא הפסיק לצלצל, עד שנמאס לה והיא ענתה. "מה?" ירקה לתוך הטלפון בזעם ובכי. "זה ג'יימי," שמעה את קולה המתייפח של זואי. "הוא – הוא עמד באמצע הכביש, ולא ידעתי מה לעשות.. אני מצטערת, אני כל כך מצטערת, לוסי. אני לא יודעת מה להגיד." בבת אחת התיישבה לוסי על המיטה, לא מבינה על מה היא מתנצלת.
"תשתקי ותירגעי. תתחילי מההתחלה." היא ניסתה למקד אותה ולגרום לה להפסיק לבכות.
"הלכתי ברחוב וראיתי אותו, וניסיתי לדבר איתו ולא הצלחתי, ואז משאית דרסה אותו. אני מצטערת, זה באשמתי. אני כל כך מצטערת, בבקשה אל תשנאי אותי."
לוסי ההמומה לא הצליחה לעכל את מה שהיא אמרה. "את אומרת – את אומרת שג'יימי מת? אבל זה לא יכול להיות. הוא לא מת. אני דיברתי איתו. אנחנו.. אנחנו רבנו. הוא לא מת. הוא לא יכול למות. זה ג'יימי. בבקשה תגידי לי שזה האחד לאפריל." היא הרגישה את הדמעות מציפות אותה כשזואי אומרת לה שהיא לא ממציאה, וזה היה מזעזע.

לוסי פשוט ביקשה שהוא יחזור וירגיש את מה שהיא מרגישה. כי זה היה בלתי נסלח.
זה היה נורא.

***

"על מה את מדברת? את – את לא הרגת את ג'יימי." קלייר דיברה במהירות, כך שבקושי היה אפשר להבין אותה.
"אני כן. אני הרגתי אותו." היא בכתה וניסתה לנגב את הדמעות עם השרוול, אבל הן המשיכו לזלוג במורד הלחיים שלה. "אני.. אני ראיתי את המשאית פוגעת בו ולא עשיתי כלום. הוא הסתובב כדי לדבר איתי, ולא צעקתי לו כלום, שיברח או יזוז או משהו. אני פשוט בהיתי בו כמו מטומטמת."
"דבר ראשון, את לא מטומטמת." לוסי התיישבה לידה וניגבה לה את הלחיים. "דבר שני, את לא הרגת את ג'יימי. זו הייתה התאבדות, זואי. את לא הרגת אותו."
"איך את יודעת?" היא שאלה, מתייפחת.
"את זוכרת שהתקשרת אליי, ואמרתי לך שרבנו?" היא הנהנה, "טוב.. הוא אמר שהוא בגד בי, בפעם השניה. ושהוא מצטער. התחלנו לצרוח אחת על השנייה, ואמרתי לו שאני שונאת אותו.
הוא צעק אלי שאם זה כל כך כואב, אז הוא פשוט יתאבד וזה יקל על כולם. אני מצטערת שחיית עם האשמה, אבל הוא התאבד." לחזור לדבר על היום ההוא הכאיב ללוסי, אבל שיחרר אותה. האמת היא, שהמוות של ג'יימי הכאיב לה גם שנתיים אחרי זה, והיא לא יודעת עדיין איך לשחרר. היא חיה עם האפטרשוק האינסופי הזה, שצרב אותה בכל בוקר ושרף אותה בכל לילה, והיא ניסתה לשלוח את הכאב ביחד איתו, אבל היא לא ידעה איך.
זה היה הסוד שלה – היא עשתה דברים נוראיים לעצמה והקימה חומות, שאף אחד לא יכל לשבור.

עד עכשיו.