אף פעם לא גילו את האור…

הנערה החזיקה את הספר העצום שדפיו היו יצירותיה האבודות.
" אני ממש לבד כשהעולם גועש כמו ניסוי שהרבבו בו חומרים ההפוכים זה מזה."
כתבה ביומנה והיא באמת צדקה בכך.
חלק מהספר ,בערך שליש, היו השירים שלה וסיפורים קצרים והשאר יומנה: יומנה של הסובלת.
כך היא קראה לו מפני שאז מתו וסבלו כל בני עמה מהחומר המנוגד להם החומר שהשמיד אותם לאט בסבל.
היא רעדה באותו הלילה, הגורלי, כשבידיה היומן שהיה איתה ברגעים קשים כמו ברגע זה:
" אני מרגישה את הסוף בליבי אך גם בנשמתי וזה גורם לי זעזוע קשה…: היא כתבה וצדקה לצער כולנו מפני שיצירותיה היו הדבר שדמעות עולות בעניים אפילו אם רק מתחילים לקרוא, יצירותיה היו דברים כל-כך מוחשיים שאפשר לחשוב שאתה חלק מהיצירות שלה!
אך חבל שזה נגמר ולא נשאר שום זכר: " הלילה מלא בפצצות שמוחצות את העיר ומשמידות את הרע אך גם את הטוב." זו היתה השורה האחרונה לפני שאותה פצצה בדיוק השמידה אותה ואת יומנה.
ולא גילו את האור שבספר המושמד… את הטוב.