אהבה, מילה פשוטה משמעות מסובכת- פרק 15

"לא זאת לא הצעה מגונה, ותפסיק כבר עם המשפט הנדוש הזה!" הפצרתי בו, למה לעזאזל הוא יכול להיות כל כך חסר טקט לפעמים?.
לא נותר לי הרבה מה לעשות אלא רק לחכות לתשובה שלו, התפלתי שהוא לא ירצה לבוא כי אם לא תהיה לי סיבה טובה מאוד ללכת למנהלת ולבקש ממנה להחליף כמה שיותר מהר בן זוג, רצוי מישהו שאני אוהבת,אחמ אחד מהשלישייה.
"אם את רוצה שאני אפסיק אז אני אפסיק" הוא לא התווכח או ניסה להתחכם.
"וכן, אני אבוא בשביל לעשות את העבודה" הוא חייך חיוך צדדי ולא יכולתי שלא להחזיר לו חיוך.
"אז…" לא ידעתי מה לומר, הרי מה אני אגיד לו? ליידיס פירסט? אז כל מה שנותר לי זה לעמוד כמו פסל ולהעביר משקל מרגל אחת אל השנייה.
"אז אחרייך" הוא פטר אותי מלעמוד שם כמו מטומטמת שעומדת באמצע הכיתה, יישמתי מיד את מילותיו והתחלתי ללכת והוא כמה צעדים אחריי.
שלפתי את האייפון מהכיס האחורי של הג'ינס וסימסתי לקבוצה שלנו בוואטסאפ
-אני: תצילו אותי אני הולכת לבלות את אחר הצהריים עם חתיכת חרא קטן-
-אלה: תישארי חזקה אחותנו לקרב-
-אוראל: הכוח טמון בתוכך!-
תמר לא הייתה ליד הפלאפון כנראה, אבל מה שבטוח שהשניים האלה העלו לי חיוך, זה היה ממש כאילו יצאתי לקרב והתחברתי אל האויב.
הכרחתי את עצמי לא להסתכל אחורה בכדי להביט בדניאל שלא היה לי ממש מושג מה הוא עשה שם, היינו כבר בחצי הדרך הביתה וראיתי כבר את גן המשחקים מבצבץ שם, הוא לא היה ריק הפעם.
ילדים התרוצצו סביב המגלשות,שתי חברות כנראה ביסודי התנדנדו והזכירו לי אותי ואת אלה אחריי ימים ארוכים מסיימות את בית הספר, רצות לקנות לנו איזה ארטיק מרענן, היא תמיד לקחה את הדובדבן ואני את האמת דיי שנאתי אותו אז התפשרתי על מלון, היינו מתיישבות ל הנדנדות ומפנטזות שנגדל ויהיה לנו חבר.
כל אחת ידעה בדיוק מה היא רוצה, איזה יופי ואיזה אופי היינו מדברות על זה תמיד אך כשגדלנו הישיבות שלנו בגן המשחקים נעלמו ואיתם גם החלומות על הגברים הנחשקים.
"הבית שלך זה לא כאן?" דניאל קרא והצביע על הבית שלי, אני ניערתי את עצמי הזיכרונות המתוקים והנהנתי.
פתחתי את השער ונכנסתי וכמובן דניאל מיד אחריי.
"תסגור ותנעל אחרייך" דרשתי בקול קר, החלטתי שאני אל הולכת לצחוק איתו או הראות שום טיפת רגש, אני אראה לו שהוא לא יצליח למוטט אותי. גם אחרי מה שהוא עשה לי אני עדיין חזקה. אני חושבת.
עליתי לחדרי והנחתי את התיק בפינה כמו תמיד, התיישבתי על המיטה ושלחתי את ידי לעבר השידה שעליה היה מונח המחשב הנייד.
דניאל נכנס גם הוא והניח את תיקו, מיד לאחר מכן הוא הזיז אותי והתיישב גם הוא על מיטתי צמוד אליי.
"אני שונאת שזרים יושבים לי על המיטה" רמזתי לו שיעוף לי המיטה וזזתי ממנו מעט.
"אני שונא שאומרים לי מה לעשות" הוא ניסה להציק לי והתקרב כך שהיה צמוד אליי בדיוק כמו מקודם, לא התרחקתי כי זה היה ממשיך ככה עד שהייתי נופלת מהמיטה והוא היה מנצח, בדיוק כמו במלחמה, אז התחכמתי וניסיתי לדחוף אותו, ללא הצלחה כמובן הרי הוא היה כבד ממני בכמה עשרות קילוגרמים והוא היה גם גבוה ממני בראש.
הוא צחק ואני לא ויתרתי ניסיתי וניסיתי עד שהתייאשתי.
"מה ניסית לעשות עכשיו?" קולו משועשע ואני התעצבנתי
"ניסיתי להעיף אותך מהמיטה שלי, אתה לא מבין סימנים או מה?" צעקתי עליו
"אני גבר" הוא הפסיק לצחוק ומצא תירוץ מטומטם
"מה הקשר?"
"אנחנו לא מבינים רמזים" הוא אמר והוריד בעיניי את רמת האינטליגנציה שלו.
"זו סתם סטיגמה מטומטמת אתם בדיוק כמו הבחורות, רק לכם יש פשוט משהו אחר בין הרגליים" אמרתי וניסיתי עוד פעם לדחוף אותו, אך ללא הצלחה.
"אני צמא, יש משהו לשתות בבית הזה?" הוא שינה נושא
"אתה יכול למות מצמא מצדי אוקיי?" כעסתי, ובאמת התכוונתי למה שאמרתי.
"את לא אמורה להגיד לי את זה, תציעי לי לשתות"
"אני עדיין דבקה במה שאמרתי קודם" עמדתי על שלי
"אוקיי" הוא סגר את הנושא מבלי להתווכח, מה יש לילד הזה לעזאזל? הוא אמור להתעקש על כך עד שאני אשבר ואמזוג לו לשתות משהו.
הוא קם מהמיטה ושחרר כמה קנאקים מהצוואר.
"אנחנו נעשה את זה בדרך הקשה" הוא אמר ומיד הסתכלתי עליו, לא מבינה מה הוא בדיוק רוצה ממני, הוא חטף את המחשב הנייד, סגר אותו והניח אותו על השידה.
לאחר מכן הוא תפס בשתי רגליי והתחלתי להילחץ, פניי בטוח נראו מבועתות ודניאל רק צחק.
"אני לא הולך לאנוס אותך או משהו בכיוון, תירגעי אני רק רוצה לשתות" הוא גיחך והרים אותי על כתפו, כשפניי לכיוון גבו.
"תעזוב אותי מטורף" צרחתי ודפקתי על גבו, לא מה שהזיז לו ממש, הוא רק פלט איזה צחקוק והמשיך.
המשכתי לדפוק על גבו כל הדרך למטה.
"תפסיקי חולה זה לא מזיז לי את לא מבינה?" הוא אמר בקול מתנשא ואני חבטתי בגבו את המכה הכי חזקה שיכולתי לתת בגבו התחתון, ולא זה לא הפריע לו, נכנעתי וחיכיתי שהוא יוריד אותי.
הוא הגיע למטבח ובאמת הוריד אותי.
"אני רוצה קפה, איפה הקפה כאן?" הוא שאל ואני לא עניתי.
"דיי!" הוא קרא לפתע
"מה?" שאלתי בהפתעה
"אל תגידי לי שגם קפה אין בבית הזה" הוא צחק על המקרה הקודם שהיה עם האלכוהול.
"בטח שיש כאן קפה אבל לא ממש מתחשק לי להביא לך" אמרתי והסתובבתי בכדי לעלות בחזרה.
"תפסיקי להיות תינוקת" הוא כרך את ידו סביב בטני ומשך אותי כך שפנינו היו קרובות.
קרובות מדי.