נצנצים

"לאין את ממהרת?"
שאל קול בין הצללים.
לא הייתי צריכה לראות
את בעל הקול בשביל לדעת מי הוא.
הרי, למי עוד יכול להיות קול כול-כך מקניט?
"לא יודעת" אני עונה באנחה, ומתיישבת בצד הדרך.
"למה את כול-כך עצובה, זה יום חג"
הוא אומר ומתיישב לידי.
זה נחמד מצידו לנסות לעודד אותי,
אבל יש דברים שפשוט לא מצליחים.
"בשבילך אולי" אני אומרת ומרימה אליו מבט.
ואז אני מתחילה לצחוק.
"מה מצחיק כול-כך?" הוא שואל וזז במקומו באי נוחות.
"הפנים שלך" אני אומרת ומצביע על הנצנצים שעל פניו.
"ירוק זה לא הצבע שלך" אני אומרת בין צחקוק לצחקוק.
"אז בואי נברר אם הוא שלך"הוא אומר,
ולפני שאני קולטת מה קורה,
שפתיו כבר על שפתיי.
לפתע, הוא מפסיק את הנשיקה, ונועץ את מבטו בי.
"טוב, עכשיו אנחנו יכולים להיות בטוחים שזה לא מתאים לאיש מאיתנו"