אֵלקַנוֹר -פרק5- כפר טִיסִמוֹרִייָק

אלקין עמדה מול המחזה של שתי המפלצות חול בפחד גלוי. רגליה רעדו למרות החום של שמש שעות הבוקר המאוחרות והיא הזיעה במקומות שלא ידעה שניתן להזיע בהם. נו, למה היא ציפתה? היא יוצאת למסע מסוכן אל הלא נודע בעולם מוזר בשם אלקנור בעל אמונה באלוהים בשם אלקנור ומסיבה כלשהי השם הזה גורם לה להרגיש נעלה ומכובדת. כנראה משהו שעוסק בעברה המחוק.
היצור דמוי התנין (שארון כינה צרוין) ניצב ללא פגע מאחורי המפלצת דמוית הפיל הענק -הדופיל- וצפה בו בעודו מתפורר לגבעה גדולה של חול מדברי. הצרוין נדרך פתאום במקומו ורחרח את האוויר החם. הוא הסתובב באיטיות אל עבר אלקין וחבורתה ונשף בכעס. בבת אחת, קפץ היצור קדימה והחל רץ לעבר החבורה, כשהוא משאיר מאחוריו שובל אבק וחול.
"רוצו!" ארון תפס בידה של ג'ייז וגרר אותה שמאלה הכי מהר שיכל. איווי תפסה את מבטו של אסטר ושניהם ברחו ימינה במהירות מדהימה, משאירים את אלקין מאחור. הצרוין רץ ישירות לעברה, צובר מהירות עם כל רגל קצרה ששלח קדימה. אך אלקין הייתה משותקת מפחד. היא עצמה עיניים והושיטה יד קדימה לגינון על פניה, כפי שהייתה עושה בשיעורי ספורט במחניים (או כך לפחות חשבה). היא חיכתה בפחד, כמו ילדה קטנה שאין באפשרותה לעשות דבר, אך כלום לא קרה. פתאום, חשה אלקין נשיפות חזקות על עורפה. היא החריכה את עצמה לפתוח עיניים ולהסתובב. היא הביטה ישירות בעיניו הזהובות והגדולות של התנין הענק שננעצו בה בזעם ובחנו את פניה המבוהלות של אלקין. לרגע מבטו הזועם של המפלץ התחלף בבלבול ואז בצער. פתאום מפלצת החול כבר לא נראתה לאלקין כל כך מרושעת, אך היא גילתה זאת מאוחר מידי. ארון אזר אומץ ורץ עם חנית שלופה (חנית?) לעבר הצרוין, שמבטו נהיה שוב זועם. אלקין לא ידעה מאיפה בא האומץ או הרצון, אך היא הגנה על הצרוין בגופה ברגע האחרון.
טראח! מוט החנית התנגשה בבטנה של אלקין והעיפה אותה כשני מטרים על החול.
הצרוין מיהר לעברה. דבר זה לא מצא חן בעיניי ארון והוא הרים את חניתו כדי לתקוף שנית.
"עצור!" צעקה אלקין בשארית כוחה וירקה חול, "זה בסדר! עזוב אותו…" בטנה כאבה והיא השתתקה.
ארון כשל לעבר אלקין וחיטט בתיקו אחר צמחי מרפא, תחת עיינו הבוחנת של הצרוין. בינתיים שאר חברי הצוות התקרבו בצעד חושש למפלצת החול.
"ג'ייז, את יכולה להכין את האוהל? אני חושש שפגעתי בה קשה!" מילותיו של ארון הדהדו באוזניה של אלקין והיא בקושי הרגישה בידיים החסונות הסוחבות אותה לתוך האוהל שג'ייז סידרה במהירות יוצאת דופן.
ארון השכיב את אלקין וקרע מעליה. "את רוצה, אה…" ארון השתעל והסמיק, "שאחבוש לך את זה?"
אלקין לא הבינה למה הוא מובך מהשאלה ונאלצה להזכיר לעצמה שעכשיו היא בת שש-עשרה וזה קצת יותר מסובח. היא הסמיקה גם היא. "לא, זה בסדר" אמרה, "אני בסד-" היא התקפלה לשניים ואחזה בבטנה בכוח.
"אוי לא" ארון טפס בכתפייה של אלקין וניסה לגרום לה להרפות מבטנה ולשכב בשקט. "מה חשבת לעצמך?! קודם את לא בורחת ואחר כך את מגינה על המפלצת?! יכולתי להרוג אותך…" לשבריר שנייה הקעקוע על ידו של ארון זרח.
שאר השוטפים למסע דחפו את ראשם לתוך האוהל וכך גם הצרוין. ארון הביט ביצור ואז באלקין.
"אני יודעת," אמרה ג'ייז, "הוא היה אמור להרוג אותה. למה היסס?"
"חשבתי שאמרת שאין לך כוחות קסם!" קרה איווי והביטה באלקין בסקרנות יתרה. מה שגרם לה להאדים מכעס. היא נחבטה ואז הקסם הדמיוני של איווי הוא כל מה שמעניין את הנערה הזאת!
"אין לי קסם" אמרה אלקין והתיישבה כנגד רצונו של ארון.
"אולי הצרוין רוצה להיות חבר של אלקין?" שאל אסטר בכל הרצינות שבעולם.
"אולי הצרוין הזה לא בסדר?" הציעה ג'ייז ונתנה לאלקין לשתות מאט מים.
"אז הוא חס על אנשים אבל הורג דופילים בוגרים? הגיוני ביותר!" איווי העניקה לג'ייז מבט מלא בוז. היא פנתה לעבר הצרוין שעמד בשקט מאחוריה: "ואתה תקשיב לי טוב! הבובה המפגרת עם הקוקיות הצילה את החיים המפגרים שלך, אז תזיז את הישבן שלך לפה ותסחב אותה לכפר טיסמורייק, אחרת אני אראה לך מה זה!"
הצרוין צעד לעבר אלקין בעודו מעיף את האוהל והרכין את ראשו. אלקין עלתה על התנין, אחרי שהרגישה מאט טוב יותר והם יצאו לדרך.

אחרי עשר דקות, אלקין הגיעה על גב הצרוין (שהחליטה לקרוא לו דוֹרסוֹן בעקבות הצעתו של אסטר) וחבריה לכפר רחב בעל הרבה שטחים חקלאיים. בזמן הרחיבה העשבים החלו להשפיע והיא כמעט שלא חשה כאב. מיקומה על דורסון הרגיש לה טבעי כל כך והיא הופתעה לגלות עד כמה הוא מוצק למרות היותו עשוי מחול.
ילדי הכפר התקרבו לצרוין ואחרי שהבינו כי הוא ידידותי, הם התקרבו אליו וליטפו אותו. אלקין חשה דקרת כאב שלא נבאה מאזור המכה. גם היא הייתה קטנה עד לא מזמן. 'את לא קטנה עכשיו והם לא יודעים את זהותך, אפילו פחות מזיכרונותיך המאטים, אז על תהרסי!' היא חשבה בפעם המיליון ואחת והם המשיכו ללכת אל תוך הכפר.
פתאום הם ראו איש רץ. ואז אישה. ואחריהם כל הכפר. ואחריהם אש ענקית ששרפה הכל. "פולשים!" הצעקות נשמעו מכל מקום. אלקין רצתה לברוח גם היא, אך אז היא שמעה ילד קטן ששאל את אימו: "אלקנור תבוא להציל אותנו, נכון?" פניו היו מלוכלכות ומלאות דמעות. אימו של הילד השיבה: "הכל יהיה בסדר, אלקנור תבוא." אך קולה לא נשמע בטוח.
אלקין לא ידעה למה, אך נדחפה רצון עז להציל את הילד הקטן, את אימו, את כולם! היא הרגישה אילו זו המחויבות שלה והיא לא עמדה להתחמק ממנה. היא חטפה חבל ששימש לתליית כביסה והכינה ממנו מאין מושחות לדורסון. היא עשתה בהם תנועה של גל ודורסון רץ ישירות לעבר האש.
"לאן את הולכת?!" צעקה ג'ייז.
'לגורל שלי' חשבה אלקין.