"רק רקדי עמי. עד הסוף."

אולם הנשפים הגדול היה מקושט בטוב-טעם. השולחנות סודרו בשורות, ועל כל שולחן נחה מפה לבנה ונקייה, ללא רבב. צלחות, מזלגות, כפות וסכינים מכסף סודרו על השולחנות, כשהמזלגות, הכפות והסכינים על המפית הלבנה, והכוס המקושטת מעל הצלחת היקרה מצד ימין.
נברשת גדולת-ממדים נתלתה מהתקרה, כאשר במקום מנורות ישנם נרות המאירים את החדר.
אגרטלים מעוצבים נראו בכל פינה, שבתוכם פרחים וצמחים מרהיבים ביופיים.
ווילונות גדולים ולבנים כיסו את החלונות הגדולים, ואריחי הרצפה האפרפרים הבריקו ונצצו. על הקיר נתלו ציורים מדהימים, מהמובחרים של אמני המלך. נראה היה כי אנשים רבים עמלו ועבדו על אולם זה, שיראה הכי טוב לכבוד הנשף.
הנערה שחורת השיער נכנסה בצעדים שקטים אל האולם הגדול הרבה אחרי שכל האורחים הלכו. היא סקרה עם מבטה את האולם, מעבירה את מבטה מהחלונות לאגרטלים לשולחנות. הכול נשאר כשהיה לפני הנשף.
שמלתה הלבנה היוותה ניגוד מושלם לשיערה השחור כלילה. נעלי העקב הלבנות שלה נקשו על האריחים בקצב אחיד – קצב הליכתה.
על ראשה נח כתר זהב מעוצב, אשר לכל אורכו פוזרו אבני חן כסופות ואדומות.
לפתע הדלתות הגדולות של האולם נפתחו ונער בעל שיער שחור כשלה, אשר כעת היה מסודר ומסורק, נכנס לחדר בצעדים מהירים ובטוחים.
הוא לבש טוקסידו שחור, אשר תאם את צבע שיערו. עיניו הכחולות ברקו, ונעליו השחורות צוחצחו, והבריקו גם הן.
הוא התקרב אל הנערה ונעצר במרחק של כשלושים סנטימטרים ממנה. הנערה נעצה את מבטה בעיניו הכחולות כצבע השמיים, והוא נעץ את מבטו בעיני הירקן שלה.
"מה ברצונך?" שאלה הנערה בקול שקט, רגוע. אך עם זאת גם מאיים.
"רקדי עמי." הוא ענה לה. הנערה הסיטה את מבטה, אך לבסוף הנהנה.
הם נעמדו בתנוחת ריקוד ופצחו בריקוד שקט, לאור נרות הנברשת. הם רקדו כך במשך כמספר דקות, וכשהסתיים הריקוד הם נעצרו, עומדים אחד מול השני פעם נוספת.
"מה ברצונך כעת?" שאלה הנערה באותו קול שקט, אך הפעם הוא היה מעט פחות מאיים.
"רק רקדי עמי. עד הסוף." הנערה הנהנה, והנער אחז בידה בעדינות והוביל אותה אל מחוץ לאולם. אל מחוץ להכול.