המלחמה הגדולה-חלק כ"ד

הימים נקפו,ובכל יום כעס המלך ושנא יותר,ללא נוכחותה המרגיעה של אוריינטל,הוא הרגיש כיצד הוא מאבד את שפיותו.הוא ירק אש,חזר לשבור רהיטים,לא ישן היטב בלילה וכעס מכל טעות קטנה.ערב אחד,כשרב עם הנסיכה בפעם המי יודע כמה,צרחה עליו הנסיכה,שהיא הייתה רוצה אבא אחר,ולאוריינטל יותר טוב שעכשיו היא תתחתן עם מישהו אחר.
זה שבר את המלך,להבת אש שפרצה מפיו כמעט שרפה אותה בחיים."מה אתה עושה?!"צרחה הנסיכה.
"נמאס לי ממך לגמרי! הרסת את הדברים היחידים שהיו נחמדים בחיים העלובים שלי! ועכשיו אני עומד להרוס את החיים שלך! מחר! בזריחה! את תילחמי נגדי!"
"להילחם נגדך!? לא! אני לא אעשה את זה!"היא לא ריחמה על אביה,חלילה.מכשף רב עצמה כמוהו,במרום שנותיו,ינצח אותה בלא ניד עפעף.
המלך אחז בסנטרה בכוח."את תעשי את זה,והאדם היחיד שאת יכולה להאשים בזה הוא את עצמך."סינן בכעס.
כל הלילה התהפכה הנסיכה על משכבה ולא ידעה מה לעשות ולמי לפנות.היא ידעה שאביה צודק,לא היה אדם שיכלה להאשים בכך,רק את עצמה.לא הייתה לה חברה לפנות אליה,ובקרוב גם ינצח אותה אביה בקרב.אם לא יהרוג אותה,תהיה מושפלת כל חייה.אבל לא היה לה אכפת,ממילא נאמר לה לא פעם שהיא לא חשובה,שלאף אחד לא אכפת ממנה.לכולם היה אכפת רק מנסיך הכתר המעצבן.גם היא רצתה להיות אנוכית,היא רצתה שלא יהיה לה אכפת,אבל היא לא יכלה.בתוך תוכה היא כן רצתה שאוריינטל תהיה מאושרת,וסגירת העין של אביה הייתה עונש ילדותי על כך שמעולם לא היה לו אכפת ממנה.אבל הוא צדק,להאשים רק את עצמה.ילדה שעוד לא מלאה לה שנה לא יודעת להאשים את עצמה,איך תדע?
עד השעות הקטנות של הלילה התהפכה במיטתה עד שלבסוף נרדמה.
אחד המשרתים בא להעיר אותה בזריחה,כפי שציווה אביה.הוא חיכה לה ברחבת האימונים,כעת הייתה הנסיכה בטוחה שהוא איבד את שפיותו לגמרי."אני לא אלחם בך."הכריזה הנסיכה כשראה אותה.
"את פחדנית! זה מה שאת!"השיב אביה וצחצח את השרביט שלו.
"אני יודעת,תן לי ללכת."
"לא!"להבות האש שירה עליה החטיאו אותה כחוט השיערה,והיא ידעה היטב להתחמק מכל מה שהשליך עליה."תניח לי ותן לי ללכת!"היא צעקה.
המלך התנשף וסירק את זקנו בציפורניו."לא רציתי לעשות את זה."
הנסיכה כרעה על ברכיה וצרחה,אביה כישף את הדם שלה.בדרך כלל כישופי דם היו דבר מציק אבל לא כואב.אבל לא הפעם.אביה שלט בכישופי דם בכוח המחשבה בלבד,והכישוף הכה בה כמו גרזן לצלעותיה."די אבא תפסיק! אני לא יכולה יותר עם זה!"
"היית צריכה לחשוב על זה לפני שחשבת רק על עצמך."
"לא חשבתי רק על עצמי,אני…"
"שקט!"קטע אותה אביה.כישוף דם שנמשך זמן רב מדי סופו להרוג,המלך ידע את זה,אבל כנראה עוד לא החליט איך ברצונו לגמור את זה.בזווית מבטו ראה את מלכתו מביטה בו,מאוכזבת.המבט שלה צבט בלב שלו ולכן הגביר את הכוח.
"אבא די!"צעק הולגר פתאום.המלך הפנה את מבטו אל הבן שלו.
"תסלח לי?"
"תניח לה,בבקשה אבא."התחנן הנסיך.המלך הרפה לאט מבתו.
"למה?"
"אתה תהרוג אותה,פשוט תפסיק אבא."
המלך נאנח והצמיד את אצבעותיו לרקותיו,בעודו מתחבט בפיתרון.
"יש לך לב טוב הולגר.אני לא אהרוג אותה."
הנסיכה קמה על רגליה."תודה אבא! תודה תודה תודה!"היא חייכה.
"לא כל כך מהר!"הוא אחז בנסיכה בכוח."לכי מכאן,לכי רחוק ולעולם אל תחזרי לממלכה שלי,אני לא רוצה לראות אותך שוב."
הנסיכה הביטה באביה בעיניים שואלות,אבל אותו מבט רושף שרף בעיניה.
"ואם,"הוא לחש באוזנה."תראי את אוריינטל,תמסרי לה שאני אוהב אותה,ושאני מתיר לה להרוג אותך."
הוא התנער ממנה והסתלק משם."יש לך עשר דקות ללכת מכאן,אחרי זה…בואי לא נחכה לזה."
המלך גיחך והסתלק משם."הולגר אני…"הנסיכה פנתה לאחיה.
"אל תודי לי."הוא חייך והסתלק משם.
הנסיכה לא לקחה דבר,היא רק רצתה להסתלק משם.היא לא אמרה שלום לאף אחד,ויצאה אל מעבר האגניקאי.

בהיעדרם של המלך והנסיכה,הרגישה אוריינטל ריקנות נוראית,העולם נראה לה נורא,קפוא,מגעיל.בכל רגע היא התחרטה יותר ויותר.וככל שהייתה בודדה יותר,כך שנאה בני אדם יותר.לא היה אדם שידע על מה שקרה לה,לכן מיהרו כולם לחפש אותה,לרוע מזלם.
קרייסוס החליט לתת לאוריינטל חופש,ולכן התמקם בכפר מכשפות המים.הו-ין יצאה אל עיר האופל,וקרייסוס גם הוא היה לבדו.אך האנשים שבאמת חיפשו את אוריינטל,היו שיידי-צ'ן ואמא שלה.
שני האנשים,שהיו בטוחים שהם היקרים לה ביותר,מצאו את הארמון שלה בקלות,וכעת היה עליהם להיכנס.אוריינטל הייתה מאושרת לרוב,רק כשלא חשבה על המלך.
ולכן,כשנכנסה ארוסהּ ואמה לארמון שלה,מצאו אותה מחליקה על הקרח באולם הראשי.היא הביטה בהם,לאחר כמעט שנה שלא ראתה אותם,וצחקה.
"מה אתם עושים כאן?"היא שאלה וירדה לקראתם.
"באנו למצוא אותך מטורפת!"צעקה בינג.
"למצוא אותי? לא,אני בסדר,באמת."
"את רצינית?! אני נראית כמו סבתא שלך.כולך לבנה בטח חטפת כאן איזה קדחת."
אוריינטל צחקה."אני בסדר!"קראה.
"אנחנו יורדים הביתה,למקום שבו תהיי מוגנת."
"אתם לא צריכים להגן עליי אני לא מפחדת!"
"בבקשה אל תגרשי אותנו,את לא יכולה להשאיר אותנו בחוץ."ניסה שיידי-צ'ן."אנחנו יכולים לרדת מההר הזה יחד,את לא צריכה לפחד יותר.אני אעמוד כאן לצידך אני מבטיח."
אוריינטל הקדירה את פניה."אמא…שיידי-צ'ן…בבקשה תחזרו הביתה.החיים שלכם מחכים.תיהנו מהשמש,מהחברה,מאור הכוכבים.הכוונות שלכם אולי טובות,אבל לא מתאימות לי.אתם חושבים שאני בודדה,אבל אני בודדה וחופשיה.אז תתרחקו ותישמרו לכם…ממני."
"אבל אנחנו לא יכולים…"
"למה לא?"
"בגלל שכולם מחפשים אותך,את בערך הכנסת את כולם לאפוקליפסה…בכל מקום."
"בכל מקום?!"
"כן אבל זה בסדר,את יכולה פשוט לחזור."
"לא אני לא,אני כבר יכולה."
"בטח שכן!"
"אוי אני כזאת מטומטמת אני לא יכולה להיות חופשיה,לא יכולה לשלוט בעצמי,לא יכולה להיות מאושרת.בבקשה אתם רק מחמירים את זה.אני כל כך מפחדת…אף אחד מכם לא בטוח כאן!"היא אחזה בראשה בין ידיה,וכשאמה ניסתה לגעת בה היא התפרצה."אני לא יכולה!!!"קרח פרצה מידיה וחדר אל שיידי-צ'ן ואמה.תוך רגעים,הם התחילו להלבין כמוה.אבל הלב שלהם,הגוף שלהם,הוא לא היה מורגל בקרח כמוה."מה…מה עשית לנו???"בינג הסתכלה בכפות ידיה המלבינות.אוריינטל הביטה בידיה והרגישה דמעות בגרונה."אני…אני אמרתי לכם! תסתלקו מכאן."
שיידי-צ'ן ובינג התחילו ללכת לכיוון הדלת,אבל התמוטטו כעבור כמה מטרים.אוריינטל ידעה שהם מתו.הקרח הזה…הוא היה יכול להרוג תוך רגע.אבל המזל הרע שלה לא נפסק שם.תוך כעשר דקות עלה קרייסוס לעבר הארמון שלה."קרייסוס!"בכתה אוריינטל."מה אני עשיתי…?"
"אני ראיתי מה שעשית."השיב הנזיר.
"תודה לאל שאף אחד לא ראה את זה."
"אני ראיתי."
"כן אבל אתה…לא תספר,נכון?"
"לא בטוח…בכל זאת גירשת אותי מכאן."
"אל תהיה ילד קטן,זה לא סתם משחק,זה רצח!"
"אני יודע."
"אז?"
"אז תצטרכי לעשות משהו קטן למעני."
"כל דבר,תגיד לי."
קרייסוס נכנס לתוך האולם והתקרב אל אוריינטל."תאהבי אותי."סינן.
"תסלח לי?"
"תאהבי אותי,תהיי אשתי."
"מה? למה?"
הוא טלטל אותה."תאהבי אותי או תישאי באשמה!"
"לעולם לא,אני לא יכולה לאהוב אותך ככה סתם."
הוא נשק לה אבל היא השתחררה."תניח לי.אתה לא יכול להכריח אותי,ואני מעדיפה להירקב בכלא כל החיים מאשר להתחתן איתך."