לילה טוב, ילדה פרק ראשון.

עמדתי, פשוט עמדתי לי באמצע הקרב, עמדתי ושמעתי את הצרחות והבכי, עמדתי שם וידעתי שכול זה קורה באשמתו, למה הוא עושה את זה כול הזמן, אפילו הרבה אנשים לא מכירה אותו כולם שונאים אותו. עוד גופות החלו להיערם, גופתו של מיילו הייתה מוטלת על הרצפה כחפץ ישן, התקרבתי אלי, עיניו הירוקות היו פקוחות ופרוותו מוכתמת בדם, עצמתי את עיניו, ונשקתי לראשו "לא הגיע לך למות ככה" לחשתי, למרות שידעתי שלא ישמע אותי יותר, שלא ירוץ אחרי יותר, שלא יקפוץ יותר, שלא אזכה לחבק אותו יותר, הבנתי שאבדתי את החבר הטוב שלי ביותר, רציתי לצרוח לקחת חרב ולהילחם בהם, בשדים הארורים האלה, בשדים המקוללים האלם ביצורים הארורים האלה שלקחו חיים של חפים מפשע. קמתי מהאדמה, ידיי התהדקו לאגרופים, הרגשתי את הזעם בוער בי, לקחתי חרב שהייתה מוטלת על הרצפה והתכוונתי להילחם בהם אבל אז שמעתי קול בכי מאחוריי, הסתובבתי וראיתי את פרו, היא נחבלה באופן קשה, כול גופה היה מלא חתכים עמוקים, והעמוק מבניהם היה בחזה שלה, קרוב מאוד ללב, הרגשתי שאני עומדת לאבד גם אותה, היא הבחינה בי, והסתכלה אליי בעיניים הגדולות שלה. "הייתי חייבת, הם רצו לקחת את איירון" היא אמרה בקול מלא כאב, יכולתי לשמוע שכאב לה לדבר. "חכי פה אני הולכת לקרוא לספו שתרפא אותך" אמרתי ופניתי ללכת לקרוא לה, אבל פרו תפסה בידי "לא. אל תקראי לה, יש אנשים שצריכים את זה יותר ממני" היא אמרה בקול צרוד "את עומדת למות. ואת חושבת שיש אנשים שצריכים את זה יותר ממך?" אמרתי לה, ואפילו לא חכתי לתשובה, רצתי הכי מהר שיכולתי וקראתי בשמה של ספו, לא פעם ופעמיים נשרטתי אבל אפילו לא הרגשתי את זה, בגלל הנחישות שהייתה לי להציל את פרו, לא יכולתי לאבד גם אותה, כמו שאיבדתי רבים מחבריי, והכול בגללו.