All for love

החול היה שטוף שמש, שמש חמה ונעימה שחיממה את גופי המכוסה בחולצת טי-שרט קצרה וג'ינס ארוך שמגיע עד כפות רגלי. לצידי היא ישבה, מסתכלת אל האופק. לעולם לא הרגשתי כלפיה אהבה כזאת חזקה, תמיד חשבתי שהאהבה שלי כלפיה היא בתור ידידה טובה. אבל עכשיו זה ברור לי שזה ממש לא ככה. כשאני מסתכל עלייה אני מרגיש את זה, אני יודע שזה אהבה. כמו עקצוץ בלב.
היא מסתכלת אל האופק, ואני מסתכל עלייה. הו איימי שלי. מתי יהיה לי האומץ להגיד לך שאני אוהב אותך?
" אני אוהבת את הים." מלמלה איימי כאשר קמה כדי להתקרב לים שהיה היום רגוע, ללא גלים בכלל. אני לא עניתי לה, פשוט הסתכלתי לתוך עיניה והנהנתי. אולי בגלל שפחדתי שקולי ישבר בזמן שאני אדבר, או שסתם לא היה לי מה להגיד. חוץ משלושת המילים שאני כל כך מפחד להגיד לה.
עיניה כחולות כמו צבעו של הים ודמעה ירדה מעיניה. זאת לא הפעם הראשונה שהיא בוכה כשאני לצידה, בחודשים האחרונים אני הבן היחידי שכאן בשבילה, אמא שלה נפטרה לפני חצי שנה ומאז היא הייתה לגמרי לבד. היא נשארה אך ורק עם אבא שלה, שאותו היא לא מחבבת בלשון המעטה. כשהגעתי לבית הספר לראשונה בתחילת השנה היא הייתה הראשונה שתפסה את עיני. לאחר כמעט שבוע שהייתי בבית הספר הפכנו להיות קרובים נורא, הייתי הבן אדם היחידי שהיא לא מפחדת לדבר איתו, שהיא ממש מרגישה קרובה אליו, וככה גם אני הרגשתי כלפיה. אבל תמיד הרגשתי שזה לא רק ידידות טובה, תמיד הרגשתי שזה משהוא מעבר לזה. תמיד הרגשתי, שאני מאוהב.
" אני מצטערת. אני יודעת שאתה לא אוהב לראות אותי בוכה." איימי ניגבה את הדמעות שלה
" את צודקת.." הסתכלתי על החול שהיה על הרגליים של איימי ומלמלתי.
" מה קורה איתך איימי? למה את בוכה?" הרמתי את רגליי, קמתי מהחול, והתייבשתי ליידה.
" אני לבד." קולה השבור הגיע לאוזני והפך אותי לשבור לא פחות
" אני איתך." הסתכלתי לתוך העיניים שלה.
" ואני מודה לך על כך. אבל כל השאר.." היא שיחקה בחול ואפילו לא הסתכלה אל תוך עיני.
" את לא צריכה לדאוג לגבי כל השאר. הם פשוט לא מכירים אותך כמו שאני מכיר אותך." השפלתי את מבטי אל החול
" איך אתה מכיר אותי?" קולה היה רועד
" נחמדה, טובת לב, יפה, נפלאה, חמודה, וחזקה." החזרתי את מבטי שהפעם נפגש עם של איימי.
" אתה באמת חושב?" איימי נעצה בי את מבטה
" אני באמת חושב." השפלתי שוב את מבטי והבושה עלתה בי.
" אתה חמוד שאתה מסמיק." היא אמרה לי ולי לא היה מה לענות. התביישתי כל כך שאפילו לא שמתי לב שכבר שניות ארוכות רק קולות הציפורים מרעישות.
זה הזמן שלי לצבור אומץ ולהגיד את זה, להגיד את מה שרציתי להגיד לה כבר חודשים.
" אני אוהב אותך." אמרתי את שלוש המילים האלו שהייתי חייב כל כך הרבה אומץ בשבילם, הרגשתי כל כך נורא אחרי זה. חיכיתי כבר לתשובה של איימי שפשוט השתתקה לאחר דברי.
הסתכלתי אל האופק ועצמתי את עיני. רציתי רק לקבור את עצמי מתחת לאדמה. השקט הזה, אני יודע מה הוא אומר.. ואז.
אז לראשונה בחיי הרגשתי את ההרגשה הטובה ביותר שהרגשתי בחיי. זאת הייתה איימי, היא התקרבה אלי ונישקה אותי. נשיקה ארוכה וטובה. נשיקה שחיכתי לה כל כך הרבה זמן, הנשיקה הראשונה שלי עם איימי. היא הרגישה כל כך טוב, כל כך נכון, בדיוק בזמן הנכון.
" זו הייתה נשיקת פרידה תומר. אני עוזבת." היא השאירה אותי המום, עצוב, כועס. ופשוט הלכה, בלי להשאיר שובל אחריה.
מאז עבר כבר שבוע, היא לא הופיעה בבית ספר כבר שבוע שלם. שמועה עברה במסדרונות שהיא עברה לבית ספר בדרום הארץ. היא לא השאירה לי שום פתק, שום דבר.
חודש לאחר הנשיקה הזאת, חודש מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה הייתה כותרת ענקית בעיתון שישי.
' נערה בת חמש עשרה התאבדה אתמול בלילה בעיר באר שבע בדרום הארץ.' ליד הכותרת המחרידה הייתה תמונתה של איימי. העיניים הכחולות שלה נצצו. ועל יד התמונה היה כתוב באותיות קטנות ' גם אני אוהבת אותך.'
מאז כל מה שאני זוכר זה דמעות, בכי שאי אפשר להפסיק. ובכל לילה אני נזכר בנשיקה הזאת שהייתה ביום האחרון שבו ראיתי אותה.
אני רואה פסיכולוג כבר על בסיס יום יומי. הורי דואגים לי מאוד, אבל הם לא יודעים באמת מה עובר עלי.
אף אחד לא יודע מה באמת עובר עלי. הם יכולים לנחש אבל בחיים לא יגיעו לתשובה הנכונה.
הדבר החשוב לי ביותר בעולם נעלם, לא איתנו עוד. חלק מהלב שלי נשבר ובחיים לא יחזור. היא אהבה אותי. זה הדבר האחרון שהיא רשמה לי. לא מכתב. לא תמונה. רק ארבע מילים שהודפסו על העיתון. היא רק רצתה להגיד לי את זה לפני שאני מגלה מה היא עשתה לעצמה.
ועכשיו אני עושה בדיוק את אותו הדבר, אני נכנס לתוך הים, אותו הים אליו הלכנו שנינו ביחד ביום האחרון שראיתי אותה. עכשיו אני מתחת למים כבר כמה דקות שלמות, עוד כמה שניות אני אפגוש שוב את איימי.
" all for love." מלמלתי מתחת למים. ואלו היה המילים האחרונות שלי.