אֵלקַנוֹר -פרק 4 חלק 2- בדרך לכפר טִיסִמוֹרִייָק

אחרי שעה וחצי הליכה במדבר, אלקין הרגישה אילו הלכה את כל יציאת מצריים. רגליה דאבו והחול שנכנס לעיניי היה בלתי נסבל. החול שאף ברוח החמה שרט את עורה- למי שלא יודע, חול כואב! לפחות ביום האתמול לא היה רוח.
"עוד כמה זמן נגיעה?" אלקין התלוננה. איווי עברה על פניה לכאורה בקלילות והצליחה לגרום לה להרגיש כמו רכרוכית, מה שגרם לאיווי לחייך.
"כבר עברתם את רוב המדבר אתמול" צעק ארון מעל הרוח, "עוד מעט הרוחות ייעלמו ואז נגיעה תוך חצי שעה גג."
"כמה זמן זה 'עוד מעט'?" אלקין צעקה. אחרי שתיקה של דקה, אלקין הבינה (או כך חשבה) שזה יכול לקחת יותר זמן מעשר דקות.
"ארון?" ראייתה היטשטשה מהרוח. "ששששש" היה כל מה שהצליחה לשמוע. "אבל…" היא צעדה קדימה והתנגשה במשהו קוצני, כנראה ארון.
"ששששש!" הפעם היא שמעה את הלחישה התוקפנית ליד אוזנה.
אלקין רצתה לשאול אותו מה קרה, אבל פתאום כל החול שבאוויר נפל חזרה ארצה וראייתה הצטללה. בהתחלה אלקין לא ראתה דבר חריג, אך אחרי כמה שניות, היא ראתה אותם זזים. שני חיות בצבע החול נוהמות אחת על השנייה. אחת מהחיות הייתה גדולה פי שתיים ועיניה של החיה רשפו בכעס, הוא נראה כמו פיל שהוכפל בשלוש. החיה השנייה הייתה ארוכה ודקה, בטנה קרובה לקרקע ונראתה כמו תנין ענק. לאומת החיה דמוית הפיל הוא נראה חלש, אך לפי הסריטות על גב החיה הראשונה נראה שהחיה דמוית התנין גמישה ומהירה.
"צְרוּין הוא הקטן והגדול" ארון בלע רוק, "דוֹפְיל. מפלצות חול."
"מפלצות חול?" פתאום הצרוין זחל במהירות בין רגלי הדופיל הענק ונשך את רגלו. במקום דם הרגל של הפיל נמסה. אלקין שפשפה עיניים. לא, לא נמסה, היא התפוררה לחו