העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו- פרק ג' מתוקן

פרק ג'
זוגות העיניים מוסטות מיד למקומן כאשר סוהי רצה בחופזה אל הדלת ופותחת אותה לרווחה. בפתחה, נגלית לעיניי שומרת עבה ובעלת בשר, ומאחוריה, עומדת קבוצה חדשה לגמרי של בנות. מדי פעם, אני מצליחה לראות מבעד לשומרת את מבטיהן המבוהלים, אך, עם זאת, שעדיין לא הבינו מה מצפה להן.
"אלו כנראה הבנות החדשות." מסננת מישהי לידי.
"כנראה." אני משיבה לה ומתאפקת לא לשוות לדיבורי סרקזם. אני עוצמת את עיניי, כדי שאולי, סוף כל- סוף אוכל לישון ולזכות מעט בשלוות נפש. לצערי, הרגע הזה לא מגיע מפני שהרעש פשוט רב מדי. אני מבינה שלא אוכל להירדם מפני כל ההתלחשויות שמסביב ופוקחת את עיניי באחת. לעזאזל, למה צריך לייחס לדבר הזה כל- כך הרבה חשיבות? למען האמת, אני מבינה מדוע הן מתרגשות מכך, זהו כנראה האירוע המעניין ביותר שהתרחש פה מזה חודשים. השומרת נכנסת לצריף וכעבור שניות אחדות, נכנסות אחריה כל אותן הנערות אשר ראיתי בזוויות עיניי קודם לכן. כעת, הן נראות הרבה יותר מבוהלות ממקודם, בעוד השומרת מקפידה להרים עליהן את קולה.
"תזדרזו, טינופות שכמותכן," היא אומרת בחמת זעם. "ותעמדו בשורה ישרה." היא מחווה בידיה בזעם כלפי אותן הבנות העומדות מאחור.
"כמה בנות יש כאן?" שואלת סוהי את השומרת העומדת לידה, כאשר העניין נגמר לבסוף. הבנות עומדות דחוקות האחת ליד השנייה ומשתדלות לא ליצור עימנו קשר עין, למרות שמדי פעם אני שמה לב למבט מבליח החוזר למקומו במהירות.
"עשרים וחמש," אומרת השומרת בבקיאות. "ספרתי אותן קודם לכן."
"בסדר." אומרת סוהי במעין אנחה. אני יכולה להבין אותה, גם ככה שוררת פה צפיפות רבה ועכשיו, עם עוד עשרים וחמש בנות שנוספו, התנאים כאן יהפכו לבלתי נסבלים אף יותר. היא ממהרת לצאת מן הצריף ולנעול את הדלת מאחוריה, עוד נוהל חסר היגיון, כדי למנוע מאיתנו לצאת מגבולות בית המעצר, או לברוח, בשפה עממית. כלומר, אפילו המקום בו אנחנו ממוקמים גורם לסיכויי הבריחה להיראות קלושים. העיר הקרובה ביותר נמצאת במרחק של שבוע הליכה, אם לא יותר. וגם בהתחשב בכך שהטמפרטורות צונחות אל מתחת לאפס לעיתים בלילות, קשה לי להאמין בכך שמישהו אכן ישרוד בעודו בורח. ובינתיים, אנחנו נעולות כאן במהלך הלילה וזהו אחד הדברים הכי בלתי נסבלים בכל מרחבי העולם. חמישים ושמונה בנות, אם לא להחשיב את החדשות שהצטרפו, ישנות בצפיפות מרובה ולא יכולות אפילו ללכת להתפנות בצורה נורמלית.
"שקט!" סוהי מרימה את קולה, שלא כרגיל ומרבית ההתלחשויות נעלמות. "ובכן," היא אומרת לבנות שהצטרפו אך זה עתה. "נעים לי להכיר אתכן ואני בטוחה שגם כך לכל היתר פה. אמנם, אתן נמצאות כאן במסגרת עונש, אך, אני בטוחה שתוכלו להפיק את המיטב משהותכן פה-" אני לא יכולה לעמוד בפני הנאום הזה, שמלא בכל- כך הרבה מלאכותיות בקרבו. אני מניחה את ראשי על המיטה, בעוד נאומה נמשך לאין קץ, עד שהבנות אומרות, כל אחת בתורה, את שמותיהן. וכעת, זה יקח נצח עד שתמצא לכל אותן עשרים וחמש מקום לישון בו, אני בטוחה בכך. מה שאומר שאפסיד לפחות שעת שינה, עם כל המהומה מסביב. לעזאזל.
"טיארה ושרה," אני שומעת את קולה של סוהי מלמטה ומפנה במיידיות את מבטי לעברה. "רק שתיכן ישנות כאן?"
"לא," שרה ממהרת להגיד. "גם מייבל ישנה איתנו. אך, היא איננה נמצאת פה היום. היא במרפאה."
"במרפאה?" סוהי שואלת בדאגה. "מדוע?"
"היא התלוננה על כך שאינה חשה בטוב." אומרת שרה ומשתתקת באחת. למען האמת, ראיתי את מייבל זה אתמול והיא נראתה בסדר גמור. אך, איני יכולה לדעת.
"תמסרו לה החלמה מהירה." אומרת סוהי. "את," היא מפנה את מבטה לעבר אחת הבנות שמאחוריה, בעלת עור חיוור במיוחד. "אלכסנדרה לודג', את תשני פה. במיטה 12 טור B," הנערה שאליה פנתה, אלכסנדרה, נראית מהוססת במקצת. "קדימה, אין לנו זמן לעיכובים." היא אומרת וניתן לראות בבירור את עצבנותה, את רצונה העמוק לסיים עם העניין בצורה הולמת וללכת כבר לישון.
לאחר כמה הפצרות חוזרות ונשנות, היא נעתרת סוף כל- סוף ועולה למיטתנו, הנמצאת בקומה השלישית והעליונה. אני נושמת לרווחה כאשר היא נעלמת מטווח ראייתי ופונה לעבר המיטות האחרות, כדי לבדוק האם ישנם מקומות פנויים בנמצא. אלכנסדרה מתיישבת לצד המיטה, בעוד אני ושרה מתבוננות בה בסקרנות, תוהות האם כדאי להתחיל בדיבור. אך, היא מסבה את מבטה מאיתנו ומתעסקת בשרוכי נעליה. ידיה רועדות והיא נראית כעומדת לפרוץ בבכי בתוך שניות מעטות. איני יודעת מה לעשות או מה להגיד, מפני שאיני מכירה אותה כלל ולא יודעת מה עלול לשמח אותה. המצב מעורר בי אי- נעימות ומבוכה רבה העולה על גדותיה. רק נוכחותה של שרה גורמת לי להרגיש מעט יותר לנוכח השתיקה השוררת.
מדי פעם, היא מעבירה את ידה בשערה המגולח וניתן לראות את ההפתעה העצומה העולה על פניה בכל פעם שעושה זאת, כאילו שעדיין לא התרגלה לעובדה שאינו שם, בינתיים. הייתי רוצה להגיד לה שהוא יצמח בחזרה כעבור זמן קצר, אך, לשוני נותרת בחיקי. עודי זוכרת כיצד הרגשתי כשגילחו את שערי, כאשר רק הגעתי לכאן. הוא נפל כפתיתי שלג על הרצפה הקרה והמאובקת, ואני חושבת שאז הפנמתי, שהסיוט אינו הולך להיגמר, שהוא רק מתחיל.
"לילה טוב, בנות." קולה של סוהי נשמע בבירור והאורות מכובים באחת, אורות שמקפידים להשתמש בהם רק בשעות החורף הקרות. חשיכה מתפשטת מסביב ואני נשכבת על המיטה, בדיוק באמצע, בין שרה לאלכסנדרה.
שרה, מצידה, נרדמת כמעט ומייד ונשימותיה הקצובות נשמעות באוזניי. אך, איני יכולה לשקוע בשינה, לא משנה עד כמה אני מנסה לעשות כן. הרוח נשמעת מבעד לקירות הצריף ואני מצטמררת מעוצמתה. איני יכולה להגיד שחם לי במיוחד, אך, לפחות איני קופאת מקור כמו אלו הנמצאים בחוץ עכשיו, אם בכלל.
מדי פעם, בעודי הולכת ומאבדת קשר עם המציאות, צוללת ברכות לתוך השינה המבורכת, אני שומעת את התייפחותיה של אלכסנדרה לצידי. אני חשה צער כלפיה, מפני שהיא כנראה מרגישה עצב וחוסר ודאות מוחלט לנוכח המקום המוזר הזה שנקלעה עליו בעל- כורחה. כך גם אני הרגשתי כאשר הגעתי לכאן. אוח, אילו הייתי במקומה, הייתי מאפשרת לעצמי לבכות ולהוציא את דמעותיי ללא מגבלות. לשם מה לבכות כאשר את נמצאת פה כבר אחד- עשר חודשים? המחשבה הזו מהדהדת במוחי פעם אחר פעם, זה סתם יחליש אותך. אך, למרות כל זאת, אני נרדמת כאשר דמעה מבצבצת מבעד לעיני.
אני מתעוררת באחת, כמתוך סיוט ופוקחת את עיניי במהירות. בצריף שורר שקט מלבד נשימותיהן הקצובות של הבנות הנשמעות לעיתים. דממה לא רגילה שכזו שוררת רק בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר השלווה נמצאת בכל פינה, למרות שאני יודעת שבקרוב תיקטע.
לפי ההתבוננות בגוון השמיים דרך החלונות, אני יכולה לשער שכנראה השעה בסביבות חמש ורבע, מה שאומר שנשארו עוד כחמש עשרה דקות עד להשכמה. אני בטוחה שכבר לא אצליח להירדם ומתיישבת בצורת ישיבה מזרחית, בוחנת את מרחבי הצריף ממרום מיטתי בקומה העליונה.
אני מתבוננת בבנות הישנות לצידי. אלכסנדרה, אף על שובל הדמעות שניתן לראות מתחת לעיניה, נראית שלווה באופן בלתי רגיל, כאילו שתוכל להמשיך כך לעד. לעומתה, שרה, אף על פי שעיניה עצומות, ובכן, איני יכולה להגיד שהיא ישנה. היא מתמתחת ומזיזה את גופה בצורה שכזו, הגורמת לי לפרוץ בצחוק חנוק. היא פוקחת את עיניה באחת ומסתכלת עליי בכעס, למרות שתוך שנייה כנראה, דעתה משתנה והיא קמה ומתיישבת לידי.
"בוקר טוב." היא אומרת בלחש תוך שורה של פיהוקים, מה שגורם לי לגחך.
"גם לך," אני משיבה חרישית. "איך ישנת?"
"בסדר," היא עונה. "כמו בול עץ. ואת?"
"שמעתי את אלכסנדרה בוכה." אני אומרת בשקט, פולטת את המילים לחלל האוויר עוד לפני שהבחנתי בכך. היא, מצידה, לא מגיבה ולו במאומה להזכרת שמה.
"באמת?" שואלת שרה, למרות שאני יכולה לראות על פניה שאינה מופתעת באמת. "לא שמעתי אותה בכלל."
נשמעים לחשושים נוספים מצידי הצריף ואני מקווה שהשקט לא יופרע, ולו לזמן קצר, לפני שההשכמה תבוא ותקטע את שגרת הבוקר הרגועה. אני מתבוננת באלכסנדרה, הנראית כאילו אינה עומדת להתעורר בקרוב, בחטף. אני חשה אשמה על כך שאמרתי שבכתה, אף אחד בוודאי לא היה רוצה שידעו מכך שבכה.
"אני חושבת שכדאי ונעיר אותה," אומרת שרה. "עוד מעט במילא ההשכמ-" היא לא מספיקה לסיים את משפטה וכבר נשמע קול פתיחת המנעול והדלת נפתחת בעוצמה. חלק מתעוררות בבהלה, למרות שרבות מהן עדיין ישנות, כאילו שאינו מתרחש דבר ודממת הבוקר לא הופרעה בגסות כל- כך בידי האחראיות ומצב רוחן הזועף, למרות שעה מוקדמת זו. אני תוהה מדוע לא מנסים להעיר אותן ולו באמצעות דחיפות קלות. האדישות הרסה כל חלקה טובה, איני יכולה להתפלא שזה התרחש גם כאן, מקום שהינו תוצאה ישירה של אדישות.
"צריך להעיר אותה." אומרת שרה בהיסטריה, משהיא רואה שאלכסנדרה עדיין שרויה בשינה, למרות כל הרעש מסביב.
לפתע, אני מתמלאת מעין כעס. אותי אף אחד לא העיר ביומי הראשון כאן, כך שהתעוררתי רטובה עד לשד עצמותיי וקופאת מקור. אני משתדלת להתגבר על זה, אני לא באמת רוצה שכך הבוקר יתחיל עבורה. אני מפנה לה מקום ושתינו עומדות על ברכינו ומנסות לנער אותה, ללא הצלחה. נראה שאינה שמה לב לכך בכלל. מסביב, נשמעים קולות שפיכת המים וצעקות הפתעה בעקבות כך, שהופכות את האוויר ללחוץ ומלא באימה טהורה.
"זה מה שקורה למי שלא מתעורר בזמן, תזכרי את זה." אני שומעת את אחת האחראיות אומרת באיום.
בסופו של דבר, אנחנו מצליחות להעיר אותה. היא פוקחת את עיניה באחת ונראית מופתעת ומבוהלת כאחת לנוכח מבטנו.
"מ-מה זה?" היא שואלת בקול חלוש ומהול בפחד. "מה לעזאזל קורה פה?" אני רואה את ההבנה מתפשטת בעיניה כדקירות צער כאשר היא מפנימה היכן היא.
"אין לנו זמן להסביר," אומרת שרה במהירות. "זו השכמה, תקומי. האחראיות מוודאות שאנחנו ערות," היא נושמת נשימה עמוקה. "יש להן מספר שיטות כדי לבדוק זאת. פשוט תיראי… ערה, הדבר החשוב ביותר כרגע." היא נראית המומה, כאילו ההוראות לא חדרו מבעד לתודעתה. בעוד מספר דקות יגיעו הן אלינו ואז המצב יהיה בכי רע, בעצם, הוא כבר בכי רע. בלא לחשוב פעמיים, אני סוטרת על פניה. זו אינה סטירה חזקה במיוחד, אך נראה שהשפיעה עליה. היא ממהרת לקום ולנעול את נעליה במהירות.
"כל הכבוד," אומרת לי שרה חרישית. "אני לא בעד אלימות. אך, לפחות הצלחת לעוררה."
אנחנו ממהרות לרדת למטה, במורד הסולם ולעמוד על הרצפה בעוד האחראיות שואלות לשמותינו. אלכסנדרה בקושי מצליחה להוציא הגה מפיה, אך, בסופו של דבר, הן רושמות אותנו ברשימותיהן.
"גשו עכשיו לכניסה," אומרת לנו אחת מהן. "במהירות." אני ושרה הולכות מהר ככל יכולתנו לעבר הכניסה, אלכסנדרה משתרכת מעט מאחורינו. היא נראית כאילו רק עכשיו החלה להפנים שהסיוט לא הולך להיגמר, אלא שהוא רק מתחיל.
"לאן אנחנו הולכות?" היא שואלת את שרה בעת שאנחנו יוצאות לאוויר הקפוא.
"לנאומו של האחראי, אני מניחה," שרה משיבה לה. "הוא תמיד נואם כשמגיעים אנשים חדשים לצריפים. אל תדאגי, תהנהני בחיוב ותנסי לא להירדם." היא מוסיפה כהערת אגב. אלכסנדרה מהנהנת ומשתקקת בתוך עצמה. לעיתים, נשמעות צעקות, אך, אני מנסה לא לחשוב עליהן.
לפתע, אני חשה דחיפה חזקה מאחוריי ונופלת על אדמת הקרח הקפואה, בלא יכולת להתייצב.
"את בסדר?" שואלת שרה לצידי.
"כן." אני עונה לה והיא מושיטה לעברי את ידה, כך שאוכל לקום. אני מזדקפת ומבחינה שלידה, עומדת נערה גבוהה בעלת שיער מגולח, אשר רטובה עד לשד עצמותיה.
"אני מצטערת…" היא ממלמלת לעברי בקול רועד. "כל- כך קר ואני לא יכולה…"
"זה בסדר." אני אומרת לה ברכות ומתכוננת להוריד את סרבלי מעליי, כדי לתת לה אותו.
"לא." שרה עוצרת אותי בחדות, אך זה כבר לא משנה, מפני שאותה הנערה, מי שלא הייתה, כבר המשיכה בדרכה ונעלמה מן האופק.
"מדוע עצרת אותי?" אני שואלת אותה בכעס. "ממתי נעשית כזו אדישה?"
"אינני אדישה," היא מסננת לעברי בכעס. "איני רוצה בכך שאנשים יחשבו שאת נותנת דברים במתנה."
"לא אכפת לי." אני אומרת בזעם עצור, אך, היא אינה מגיבה לדבריי. אנחנו לא מדברות עד שפוקדים עלינו לעצור, לחכות להגעתו של האחראי, שאכן מגיע בתוך דקות מעטות. הוא סוקר את פנינו בבוז ובגועל ואני מייחלת לכך שהוא לא מזהה אותי כנערה מיום האתמול. אני רואה לפי מאה פניו שאינו רוצה להיות כאן, אך, הוא מוכרח. מי יודע להסביר טוב ממנו לאנשים המגיעים לכאן, מהם הנהלים והציפיות מהם. איני חושבת שיש אחד כזה.
"שמעתי שהגיעו אלייך," הוא פונה לסוהי, העומדת לפנים. "בנות חדשות."
"כן, עשרים וחמש בנות." עונה לו סוהי. למרות שהוא- ג'ראד, אכן מעורר אימה, היא מנסה לעטות ארשת רגילה על פניה, או לפחות מנסה.
"החדשות!" צועק הוא בחוזקה. "נא לצעוד לקדימה." אלכסנדרה, העומדת ליד שרה, צועדת לקדימה. היא נראית מבוהלת ואחוזת אימה, אינני יכולה להאשים אותה.
"אינני איש של ברכות," הוא אומר בקולו הענייני. "אז, תרשו לי לפתוח בהסברים על האופן שבו מתנהגים כאן," אני חושבת שהוא מאוהב במילה הזו. "כרגע, אתן מוגדרות כפושעות נגד המדינה וככאלו, אין לכן שום זכויות. כל מטרתכן, פה, כרגע, הינה לעבוד קשה ," הוא לוקח נשימה עמוקה. זהו אותו הנאום המשמים שהוא נושא כל פעם מחדש. "איננו נסבול התנהגות מרדנית, מה שכולל בתוכו גניבות וקטטות. הבנן אותי?!" צעקתו נשמעת במרחבי האוויר. "מי שתננהג כאן לא כנדרש, תזכה לעונשים קשים מאוד. הסובבים אתכן, אך בעיקר אתן, בגדתם במדינה. אתן צריכות לזכור זאת יום יום ולנסות לכפר על כך-"
"הסובבים אותי ואני לא בגדנו במדינה," אומרת אלכסנדרה בהתרסה כנגדו וקוטעת את דיבורו. "זכותנו להביע את דעתנו החופשית." היא כל- כך טיפשה. הוא אינו אוהב כשקוטעים אותו וכפי שאני חוששת, התוצאות אינן מאחרות להגיע.
"מהו שמך?" הוא שואל אותן בטון מאיים, מופתעת מעט לנוכח התרסתה.
"אלכסנדרה לודג'." היא עונה לו בעזות מצח.
"כפי שאתן רואות כאן, אלכסנדרה לודג' היקרה," והוא מבטא את המילה 'יקרה' הברה אחר הברה. "העזה להטיל ספק במידת אשמתה. וכאן, אנחנו רוצים לשנות זאת. האמינו לי, אתן עוד תלמדו אשמה מהי. ובנוגע אלייך," הוא פונה לאלכסנדרה. "לא רציתי להתחיל זאת כך, בדרך הקשה, אך, נראה שלא נשארו בידיי ברירות," כהרף עין הוא אוחז בשערה ומפיל אותה על הארץ הקפואה. הוא מוציא את השוט שלו ומתחיל להלקותה, בעוד היא צורחת מכאבים. "זוהי דוגמא לכולכן, גם לוותיקות הנראה ששכחו מהי השמעות להיות כאן. שאלות?"